אחת הדמויות המסתוריות בתורה ובתנ”ך כולו הינה דמותו של חנוך. מעט מאד מסופר עליו.
בתוך רשימת התולדות של עשרת הדורות שמאדם ועד נח ומניין חייהם יש פסוק אחד שחורג מהרצף הרגיל – “ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים”.
מדוע לקח אותו אלוקים?
לא כתוב.
חייו נגדעו באיבם, בגיל 365, בניגוד לכל הדורות הסמוכים אליו, שה”צעיר” שבהם נפטר בגיל 777 (למך).
כאשר רב הסתום על הגלוי, נוכל כמובן למצוא פירושים המבארים בפנים שונות את סיבת פטירתו בגיל צעיר ובכך שופכים אור על אופי דמותו.
רש”י מפרש שחנוך צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסילקו והמיתו קודם זמנו. הקב”ה עושה חסד עם חנוך בכך שהוא נלקח מן העולם בגיל צעיר משום שהוא “קל בדעתו”, יתכן שיסור מן הדרך הטובה, ולכן ה’ ממיתו. מזכיר לנו את דמותו של יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי – “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”. מכיוון שה’, כביכול, חושש האם חנוך יגיע ליום מותו קודם זמנו, הוא ממיתו בעודו צדיק. כך אכן נראה פירוש הביטוי “כי לקח אותו אלוקים” -מת. האבן עזרא מביא מקור נוסף בו נמצא הביטוי לוקח במשמעות של מיתה – ה’ אומר לנביא יחזקאל שהוא לוקח ממנו את מחמד עינו ואכן אחר כך אנו קוראים שאשתו מתה – כלומר, לקיחה עניינה מוות.
אולם, ניסוח התורה דורש ביאור נוסף. אצל כל אחד מהדורות הסמוכים לחנוך מובאת בפירוש המילה “וימת”. מדוע לא נכתב: “וימת” או “ואיננו כי המיתו אלוקים”?
האבן עזרא מפנה אותנו לפסוק בתהילים (עג) בו נאמר: “בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי”. הוא מפרש שכאשר מובא השורש לקח ללא תוספת ביאור הכוונה היא “התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם על כן בדברי חנוך ויתהלך חנוך את האלהים שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שלקחו השם”. אנו רואים שחנוך הוא צדיק מיוחד, במדרגה מאד גבוהה. קשה להתעלם מהדמיון בין תיאור לקיחתו של חנוך לתיאור לקיחתו של אליהו הנביא. גם אצל אליהו (מלכים ב, ב) לא נאמר שהוא מת אלא עלה בסערה השמיימה – “ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים”. גם אצל אליהו וגם אצל חינוך לא מוזכר בפירוש לשון מיתה. הם לא באמת מתו. שניהם צדיקים מיוחדים שנהפכים למלאכים. תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש על התורה – וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם יְיָ וּקְרָא שְׁמֵיהּ מִיטַטְרוֹן סַפְרָא רַבָּא – ויעבוד חנוך באמת לפני ה’… עלה לרקיע ונקרא שמו מטטרו”ן.
המגלה עמוקות (הרב נתן נטע שפירא) מבאר שחנוך נהפך למלאך מטטרו”ן שהוא שר עולם היצירה, ואליהו נהפך למלאך סנדלפו”ן, שר עולם העשיה.
וכי על שום מה זכה חנוך לההפך למלאך?
מובא בספר ‘מאירת עיניים’ לר’ יצחק דמן עכו (על פי המדרש) ש”חנוך היה תופר מנעלים ובכל נקיבה ונקיבה שהיה נוקב במרצע בעור היה מברך בלב שלם ובכוונה שלמה לשם יתברך … ומעולם לא שכח אפילו בנקיבה אחת מלברך אלא תמיד היה עושה כן”.
אליהו הוא פנחס, מלאך הברית, הנהפך למלאך באמת, מייצג את החתירה לחיי תורה ומצוות בשלמות – “עזבו בריתך בני ישראל”. לא יתכן שעם ישראל יפסח על שני הסעיפים אלא צריך לדרוש את ה’ באמת בלב שלם. ה”תאום”, של אליהו, הלא הוא חנוך, מלמד אותנו כיצד נעשית דרישת ה’ בעולם הזה, גם אצל אדם פשוט הרואה את ריבונו של עולם נמצא בכל מקום ובכל דבר, בכל מנעל ומנעל. “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”.
~
לתגובות: orielzar@gmail.com
