היום נעקוב אחר התקדמות מחנה ישראל בכניסתו לארץ, המתוארת בפרשתנו. נתחיל בתחנה הראשונה:
֨ וַיִּשְׁלַח ֧ מֹשֶׁה ֛ מַלְאָכִים ֖ מִקָדֵש אֶל ֣מֶלְֶך ֑אֱדֹום… נַעְבְָרה נָא בְאְַרצֶָך ֹלא נַעֲבֹר בְשָׂדֶה ּובְכֶֶרם וְֹלא נִשְׁתֶׁה מֵי בְאֵר דֶֶרְך
הַמֶלְֶך נֵלְֵך ֹלא נִטֶה יָמִין ּושְׁמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְבּולֶָך: (במדבר פרק כ’ פסוקים י”ד, י”ז,)
בקשה זו נאמרה ע”י שליחי עם ישראל למלך אדום. ארץ זו שכנה בצד דרום מזרח ארץ ישראל [מזרחית לכביש הערבה, המחבר בין
אילת לים המלח]. מלך אדום השומע מפי השליחים את כל תלאותיו של עם ישראל, מתקופת עבדות מצרים, דרך יציאתם ושהייתם
הממושכת במדבר הצחיח, ושומע את הבקשה לתת לעם ישראל “אשרת מעבר” בלבד. אומרים השליחים: לא מבקשים ” טובות”, לא מים,
לא גידולי פירות, אף לא ישיב ה בצל עצי הכרם, אך ורק מעבר מהיר ב”דרך המלך” של ארץ אדום. לאחר תשובת סירוב, מנסים שוב
לבקש, והפעם – בקשה יותר “צנועה”: לא בדרך המלך אלא אך ורק מעבר צדדי, ואף מוכנים לשלם תמורת המצרכים שאותם ירכשו
בשווקי אדום, אך שוב – סירוב מוחלט. המלך האדומי נחוש ונחרץ, ואף מיד העמיד את צבאו במצב כוננות, לקראת אפשרות לחימה עם
ישראל. עם ישראל לא מעוניין להילחם כיוון שהוא נצטווה לא להילחם נגדם (דברים פרק ב’). במקום לפנות מזרחה בואכה אדום, חזרו
אחורנית [דרומה] עד ים סוף, והקיפו את כל ארץ אדום מדרום מזרח ועלו מזרחית לאדום – צפונה.
תוך כדי מהלך זה, נפטר איש אהוב מאוד על העם, אהרן הכהן הגדול. עליו נאמר: אוהב שלום , רודף שלום ואוהב את הבריות.
חסרונו הורגש בכל פינה. העם התאבל על אובדנו במשך חודש ימים! וכל אותה העת הושהה המסע לארץ.
בהמשך הדרך, נתקל העם באויב ידוע ומוכר משכבר הימים, עמלק. עם זה, ישב באותה תקופה באזור חברון, מהלך עשרות קילומטרים
מ ערבית מ מחנה ישראל. אך כנראה אוזנו של עמלק שמעה על תנועת עם ישראל, וכהרגלו [העם הראשון שנלחם ע ם ישראל בצאתם
ממצרים] הכריז מלחמה. בתחילה צלחה ידו והצליח לתפוס בשבי מספר יהודים, אך בהמשך נחל תבוסה גדולה.
תוך כדי העלייה הקשה, במזרחה של אדום, שוב הייתה נקודת שבר בעם, וחלקים ממנו החלו להתאונן, ולהיזכר ב…”ימים הטובים” בשהותם
במצרים. מפאת קוצר היריעה לא נתמקד באירוע זה. נמשיך במסע בני ישראל צפונה:
֤ וַיִּשְׁלַח ֙ יִּשְָׁראֵל ֔ מַלְאָכִים אֶל ֥ סִיחֹן מֶֶֽלְֶך ֖ הָאֱמִֹרי לֵאמֶֹֽר : אֶעְבְָרה בְאְַרצֶָך ֹלא נִטֶה בְשָׂדֶה ּובְכֶֶרם ֹלא נִשְׁתֶׁה מֵי בְאֵר בְדֶֶרְך
הַמֶלְֶך נֵלְֵך עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְבֻלֶָך: (פרק כ”א פסוקים כ”א – כ”ב)
מחנה ישראל שולח שוב בקשה “צנועה”, דומה לזו שהופנתה למלך אדום. היעד – סיחון מלך אמורי. גם סיחון מכריז מלחמה כנגד עם
ישראל, והפעם נענים ל”אתגר”. מתנהלת מלחמה אשר בסופה – ניצחון מוחץ לעם ישראל תוך כדי כיבוש ממלכת סיחון הרחבה [כללה גם
את שטח מואב הכבושה]. השטח הכבוש השתרע מנחל ארנון, מול מרכז ים המלח, עד נחל יבוק בעבר הירדן המזרחי, בקו אווירי של שכם.
וַיִּפְנּו וַיַעֲלּו דֶֶרְך הַבָשָׂן וַיֵּצֵא עֹוג מֶלְֶך הַבָשָׂן לִקְָראתָׂם הּוא וְכָל עַמֹו לַמִלְחָמָה אֶדְֶרעִי : (שם פסוק ל”ג)
לאחר התמקמות העם בממלכת סיחון, המשיכו לנוע צפון מזרח, לכוון ארץ הבשן. עתה, אין קריאה לשלום [כנראה הבינו ש”אין ע ם מי
לדבר”], ועוג מלך הבשן מייד יוצא למתקפה. ואז…
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּיָרא אֹתֹו כִי בְיָדְָך נָתַתִּי אֹתֹו וְאֶת כָל עַמֹו וְאֶת אְַרצֹו וְעָשִּיתָׂ ּלֹו כַאֲשֶׁר עָשִּיתָׂ לְסִיחֹן מֶלְֶך
הָאֱמִֹרי אֲשֶׁר יֹושֵׁב בְחֶשְׁבֹון: (שם פסוק ל”ד)
הבורא “מרגיע” את משה, מנהיג ישראל, ואומר לו שלא לפחד, אין ממה לחשוש. גם את עוג מלך הבשן ועמו תנצחו בקרב, כמו שניצחתם
את מלך סיחון. מדוע היה צורך בכך? מדוע במלחמות הקודמות יצאו ללא הקדמות ודברי חיזוק? במה שונה מלחמה זו מקודמותיה?
… אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית י”ד): ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר
רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול. (תלמוד בבלי מסכת נדה דף ס”א עמוד א)
מסבירה הגמרא כי לעוג מלך על הבשן יש “היסטוריה” מעניינת. הוא “הפליט” שבא להודיע לאברהם, על כך שבן דודו [של אברהם], לוט,
נפל בשבי בידי “ארבעת המלכים” אשר נצחו את “חמש ת המלכים”. משה הכיר את סיפור חיו של עוג ועקב כך חשש כי “זכות הצלת לוט”
עלולה להביא לניצחון על ישראל. לכן צריך “להרגיע” את משה ולומר כי למרות זכויותיו אין מה לדאוג, אתה תנצח, ואמנם כך היה.
מהו המסר?
שר המשקים המצרי חלם חלום, ויוסף, שכנו לתא המאסר פתרו לטובה. לימים, כאשר חזר לגדלותו, לא זכר את יוסף ושכחו, וכמובן שלא השיב לו
טובה כגמולו. לעומתו, משה, זכר גם זכר את מעשה החסד של עוג לאברהם, ועקב כך, חשש, שבורא העולם יגמול לו טובה על כך.
האם אנו זוכרים מעשים טובים שנעשו לנו ? האם אנו נוהגים כמשה או שמא כ מו שר המשקים המצרי?
הוזכר בעבר (במאמר על פרשת “כי תבוא” , תשס”ט) כי מידת הכרת הטוב המתחילה מזכירת הטוב, הינה מידה חשובה מעין כמוה. אם רוצים “לבדוק”
תכונותיו של אדם, הרי שבדיקת תכונה זו, יכולה לתת עליו ” תמונת מצב” מצוינת. אדם שאינו מכיר טובה, או שאינו זוכר את המעשים הטובים שגמלו לו
חבריו, מוריו ומוקיריו, הרי שיש לו “בעיה” ביחסי אנוש שלו. [גם האמונה בבורא עולם מתחילה במידה זו, שכן, אדם המאמין יודע ל”גמול טוב” לבורא
עולם, על כל הטובות אשר עשה עמו!]. נשתדל לאמץ בחום מידה זו ולהנחילה לזרענו, תלמידינו, חניכ ינו וחברינו במלוא עוצמתה.
