דובי הולץ
שליח לשעבר בממפיס (תשס”ג) ובלונדון (תשס”ח-תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה התיכונית ‘אורט נצרת עילית’
יאיר בן מנשה – שיעור בפשט של הדרש
נושא שמעניין אותי תקופה ארוכה הוא טענה בתלמוד (ב"ב קכא: ועוד) לגבי זהותם של הנופלים במלחמת העי. על פי שיטת רבי נחמיה, המספר המובא בספר יהושע "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" (שם ז, ה) הוא לא מספר מדויק, אלא רומז לאדם גדול "ששקול כרובה של סנהדרין" שכן סנהדרין גדולה מורכבת מ-71 איש וכך 36 זה הרוב של סנהדרין, ואפילו אפשר לנקוב בשמו. יאיר בן מנשה.
לפני שאתחיל בניסיון להסביר את דעת רבי נחמיה לתפיסתי, אקדים ואומר שאני מודע לפירוש בקרב פרשני התנ"ך, מראב"ע ועד המלבי"ם וכן בקרב חוקרי התנ"ך שיאיר בן מנשה אינו בנו של מנשה אלא צאצא מאוחר יותר של מכיר. אני גם מכיר את ביסוס הדברים על הפסוקים בדברי הימים א' פרקים ב' ו-ז'. אך עם כל זאת אני מעוניין לנסות להתחקות אחרי הדיוקים בפסוקים שהובילו את ר' נחמיה לקביעתו שמדובר ביאיר בן מנשה והגדרתו כ"רובה של סנהדרין". עוד אקדים ואומר שאני מתאר לעצמי בצער מסוים שהגיבור שלי, ראב"ע, היה אומר עלי שאין בפירושי פשט כי אם אחד מני אלף, אך אתנחם מעט בעובדה שבעל הכתב והקבלה היה נהנה מהאקרובטיקה המנטאלית שאשתמש בה כדי לסדר את דברי רבי נחמיה.
הצורך שלא לפרש את הפסוקים כמתייחסים ל-36 חיילים שנהרגו במלחמה מתחיל בכף הדמיון המופיעה בפסוק. "כשלשים וששה איש". למרות היופי הטבעי במספרים המתחלקים ל-12, הנטייה המקראית היא לעגל לעשרות, דבר שהדליק נורה אדומה אצל רבי נחמיה. מכאן מסקנתו שאי אפשר ללמוד את הפסוק כפשוטו. אך עדיין רחוקה הדרך מלקבוע במי מדובר.
לשם כך כדאי להכיר פרשייה חשובה שקראנו בשבוע שעבר, בבמדבר פרק ל"ב. לשבט גד וראובן יש הרבה נכסים ולכן הם מעדיפים להישאר בעבר הירדן ומקבלים אישור לכך ממשה רבנו. אך להפתעתנו, לאחר קבלת האישור מצטרפים לשני השבטים גם נציגים משבט מנשה ללא סיבה מעוגנת בפסוקים. שתי הדמויות המובילות את המהלך המופיעים בשמם ובשם אביהם הם מכיר ויאיר בני מנשה (נבח המופיע בפסוקים אינו זוכה לתואר בן מנשה ולכן איני דן בדמותו).
סיפור נחלתם של מכיר ויאיר חוזר שוב בספר דברים בפרשתנו בשינויים קלים, כאשר המעניין ביותר מבחינתי הוא סדרם בפסוקים. לעומת הסיפור בבמדבר, שם מקדימים את מכיר ליאיר, בספר דברים הסדר הוא הפוך – קודם יאיר ואז מכיר.
מלחמותיהם והתנחלותם של בני מנשה בעבר הירדן מקבלות ביטוי קצר וחלקי גם בספר יהושע בפרק י"ז אך הפעם מוזכר רק מכיר, בכינוי "בכור מנשה" ושאר בני מנשה "הנותרים" לא כוללים את יאיר. וכאן מתחילים דברי רבי נחמיה להתבהר. אחד מבני מנשה נעלם ורבי נחמיה מצביע לנו על הנקודה שבה זה קרה. יאיר נהרג במלחמת העי.
מקור אחרון שאזכיר לפני שנעשה קצת סדר הוא פרק כ"ב ביהושע, שם ישנה הפרדה נוספת בין בני ראובן ובני גד לבין חצי שבט מנשה בברכה שמברך אותם יהושע לפני שהוא מחזיר אותם לנחלתם לאחר שנות הכיבוש והחלוקה. לעומת בני ראובן וגד שברכתם הוא בשמירת התורה והמצוות (שם, פסוקים ד-ו) מקבלים בני מנשה ברכה לשפע כלכלי (פסוקים ז-ח).
ננסה עכשיו לענות על מספר שאלות.
א. מדוע הצטרפו בני מנשה לנחלה מעבר לירדן?
ב. מהו פשר השוני בין ברכת ראובן וגד למנשה?
ג. מדוע שונה הסדר בין מכיר ליאיר בין פרשת מטות לדברים? שאלה זו יותר תמוהה על רקע הידיעה מיהושע שמכיר הוא הבכור.
על פי שאלות אלו ננסה להבין את שיטת רבי נחמיה שהובאה בראש המאמר.
הנצי"ב טוען שמטרת בני מנשה בהתנחלות בעבר הירדן הייתה להוות סוג של מקור תורני לבני גד ובני ראובן המונעים מבחינה כלכלית. לפי זה מובנת גם ברכתו של יהושע. כל אחד מהצדדים יקבל את החסר לו. בני גד וראובן החומריים יקבלו ברכה רוחנית ובני מנשה התורניים יקבלו ברכה כלכלית לאפשר להם לבצע את שליחותם. או במילים אחרות, לאפשר להם להיות סנהדרין.
אך הסנהדרין של עבר הירדן המזרחי מורכב רק משני בני מנשה, מכיר ויאיר. ולכן עלינו לחשוב שכל אחד מהם שווה ל-35.5 דיינים ואף אחד מהם לא יהווה רוב? אלא שעל בסיס הידיעה שמכיר הוא הבכור, כפי שמופיע ביהושע, אנחנו מבינים שבכל מקום היינו צריכים להקדים את מכיר ליאיר. אם כך העובדה שבפרשתנו יאיר מקדים אותו, מוכיחה את טענתו של רבי נחמיה שיאיר שקול לרוב הסנהדרין, כ-36.
מטרתי כאן הייתה להראות שדרשתו של רבי נחמיה לא הייתה החלטה שרירותית להמציא שם לדמות מקראית אנונימית אלא דרשה הבנויה על רצף תובנות לוגיות ואם כך דברי חז"ל התמוהים, על אחת כמה וכמה דבריהם הברורים.
