הרמב”ם פותח את פרק ה’ מהלכות יסודי תורה בַּמשפט ”החזק” הבא:

כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול הזה שנאמר: וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל, ומוזהרים שלא לחללו שנאמר: וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י..

שני המקורות המקראיים המובאים בהלכה זו, מצוטטים מתוך פסוק בפרשתנו:

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה’ מְקַדִּשְׁכֶֽם: (ויקרא, פרק כ”ב, פסוק ל”ב)

המדרש על הפסוק שאחרי (הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹקים אֲנִ֖י ה’) אף מרחיק לכת, וטוען כי: על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי (תורת כוהנים). אם כן, מסירות נפש לקיום מצות קידוש ה’, היוותה בעצם תנאי מקדים ליציאתם ממצרים, והינה בסיס ויסוד חשוב מעין כמוהו ב”קשר בין עם ישראל לבוראו”.
כיצד ניתן לקיים מצווה זו של קידוש השם? הכיצד ניתן להיזהר מלעבור על איסור של חילול השם?
קידוש השם “המוכר ביותר” הוא נכונות אף למות, במקרה שבו האדם מצווה להיהרג ולא לעבור על מצוות מסוימות. הגדרתו של מעשה כזה כ”קידוש השם” מופיעה כבר בגמרא (פסחים נ”ג(, בהתייחס למעשיהם של חנניה, מישאל ועזריה, שהפילו עצמם לכבשן האש כדי שלא להשתחוות לפסל. כך גם מוגדר במצווה ט’ בספר המצוות לרמב”ם:
שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים… עד שאפילו יבוא אלינו אָנָס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה – לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט.
בסיס העיקרון ניתן כבר לראות בפסוק המקדים למצוות קידוש ה’: וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה” (ל”ג).
הפסוק מלמדנו כי שמירה ועשיה של המצוות, היא בעצמה מקדשת את שמו של הבורא בעולם.
נתאר סוג מעניין נוסף של קידוש השם המתואר באותו פרק ברמב”ם:
..וכן חכם המדקדק על עצמו, והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם… ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו.
מדובר באדם נחמד, אהוב, נעים לבריות, מוכן לוותר ולעשות לפנים משורת הדין, ועל כך משבחים את פועלו, וחכמים מגדירים אותו כ-מקדש את השם במעשיו ובתכונותיו הנעימות.

בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יום בו נתייחד ונזכור את עשרים ושלשה אלף, ארבע מאות שבעים ואחד חללים אשר נפלו, במאה וחמישים ותשע שנים אחרונות, מעת יציאתם של יהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1860. חיילים אשר הקריבו את נפשם להגנת העם והארץ, ניתן להגדירם כי ”מתו על קידוש השם”.
קטגוריה זו איננה מתוארת במפורש ברמב”ם, אך חכמים מאוחרים יותר עוסקים בה. הרב שמעון הוברבאנד הי”ד, אחד מאנשי ארכיון “עונג שבת” [קבוצת אנשים שפעלה בגטו ורשה, אשר שמה לה למטרה לתעד את פשעי הנאצים ימ”ש עבור הדורות הבאים. הארכיון הוטמן בכדי חלב מתחת לאדמת הגטו, וכך שרד את שריפת גטו ורשה לאחר המרד] פירט קטגוריות נוספות לקיום מצות קידוש השם.
א. יהודי המסכן את עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל.
ב. יהודי הנופל בקרב, בעת שמגן על יהודים אחרים.
החתם סופר [חכם ומנהיג יהודי בהונגריה, חי לפני כמאתיים שנה] מרחיק לכת וקובע כי: כל יהודי אשר הגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד – הריהו קדוש.

מהו המסר

השאיפה ביהדות הינה לקדש את החיים ולא לקדש את השם במוות. כך גם אמר הרב יצחק ניסנבוים הי”ד, מנהיג ה”מזרחי” בוורשה, על הימים של מלחמת העולם השניה, בה שהו יהודים רבים בתוככי גטאות: זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות. לפנים (בעבר) דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם; עתה – הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו. ( “מאבק התרבותי בגטן וארשה”, בתוך “התועים בדרכי המוות” עמ’ 37). אך משנגזרה גזירה, והיהודים הובלו למוות במחנות השמדה, הרי הם קידשו את השם במותם. “רמה גבוהה יותר” של קידוש ה’, הינה של חללי צה”ל אשר יצאו להילחם למען הגנת העם והארץ, וכל אחד ואחד מהם, “הקדיש את עצמו”, ומת על קידוש השם.
אנו לומדים מכאן, שיש ”ערכים עליונים” שאין לסגת ולוותר עליהם כמלוא הנימה, עד כדי מסירת הנפש. אדם החי ”חיי משמעות”, ומודע לכך כי ”יש דברים גדולים” ממנו, הרי זה מקרין, מחזק ונותן כוח ועוצמה לכלל משעולי החיים.

שבת שלום

ויום זיכרון משמעותי

תגובות ל: rafi.zeberger@gmail.com