יום הכיפורים המתקרב, העשירי בתשרי, הוא שיאם של הימים הנוראים. כולנו חשים בכך שזהו יום ייחודי, יום שהוא “זמן כפרה לכל”, כפי שנאמר בתורה: “כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם; מכל חטאתיכם, לפני ה’ תטהרו” (ויקרא טז, ל). אך כיצד מתרחשת כפרה זו ובמה היא תלויה? – לכאורה, דרך התשובה היא המבוי המפולש שבו פוסע כל פושע בדרכו אל הכפרה הנכספת.
תפיסה זו שואבת את מימיה מהקביעה שהאדם הוא האחראי הבלעדי למעשיו, ומשום כך הוא גם האחראי הבלעדי לתיקון טעויותיו. לאדם חירות מוחלטת, כזו שהבורא איננו מתערב בה ואינו פוגע בה, ולכן, כאשר אדם חוטא הוא עושה זאת מדעתו בלבד וכאשר הוא חוזר בתשובה – גם זאת מדעתו בלבד. לפי גישה זו הקב”ה אינו מערב חסד בדינו של האדם, ורק אם שב בתשובה – יזכה לכפרה. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בהלכות תשובה של הרמב”ם (הלכות תשובה ב, ב), שרואה את תהליך השיבה של האדם כפעולה אנושית עצמאית הנובעת מחירות אנושית, ולא מחסד אלוקי.
אלא שהדברים מעט יותר סבוכים ממה שנדמה במבט ראשון. במשנה (יומא ח, ח) נכתב: “מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. תשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה. ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכיפורים ויכפר”. כלומר, יום הכיפורים הוא יום כפרה לכל חטאי האדם ובו נטהר החוטא אפילו מעברותיו החמורות, ובלבד שישוב בתשובה. וכך דייקו כבר בגמרא (יומא פה, ע”ב): “עם התשובה – אִין [=כן], בפני עצמן – לא”, ונדמה שכך פסק גם הרמב”ם בהלכות תשובה (א, ג) כשקבע: “ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים”.
אלא שבאמת אין כאן אלא דעה אחת, דעת חכמים, כשלהלכה ישנה מחלוקת בשאלה האם נדרשת תשובה כדי להשיג כפרה, או שדי במעבר במנהרת הזמן של יום הכיפורים כדי לכפר על חטאי האדם; רבי יהודה הנשיא חולק על הדעה הנזכרת וטוען כי “על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר” (יומא שם; שבועות יג, ע”א). כלומר, אין צורך בתשובה כדי שיתכפרו עוונותיו של החוטא, אלא די בעצמו של יום הכיפורים, בזכות וידויו של הכהן הגדול על ראש השעיר המשתלח ושילוחו המדברהּ.
את הלוגיקה של חכמים קל להבין; ברור לכל שנצרך איזשהו מעשה – ולו הסמלי והקלוש ביותר – המלמד על רצונו של האדם לתקן את מעשיו, כדי שה’ יכפר על חטאיו. אך מהי סברתו של רבי שטען כי “עצמו של יום הכיפורים מכפר”? – האם לא חשב שיש צורך בכך שהחוטא יעשה מעשה כלשהו לצורך כפרתו? האם ביטל לחלוטין את ערכה של מצות התשובה?
לצערנו רבי איננו אתנו כדי להשיב על שאלה זו ולנו נותר רק לשער מה חשב. נראה כי חָלַק על חכמים ביחס לשאלה החשובה: “האם התשובה אפשרית?”; בעוד שחכמים נתנו לשאלה זו מענה אופטימי, הרי שרבי נתן לה מענה פסימי; לשיטתו, האדם אינו מסוגל לשוב בתשובה אמתית, ולכן אין שום נפקותא משמעותית למעשה התשובה האנושי; רק ה’ יכול לכפר על חטאי האדם ולכן אין כל חשיבות למעשה הסמלי של התשובה והוידוי. משום כך די ב”עצמו של יום הכיפורים” כדי לחלץ את האדם מידי חטאיו, מבלי שהאדם עצמו ינקוף אצבע מלמטה. נראה כי לדעתו קיימת במציאות רק גאולה מלמעלה, “דאוס אקס מכּינה”. נראה שרבי מקרא דרש; בפסוק נאמר: “ביום הזה יכפר עליכם” ולא “תכפרו” – ומשמע שהכפרה כולה, על כל שלביה ופרטיה, ממנו בלבד.
אלא שתשובה זו, במידה והיא נכונה, מעוררת פלצות שכן היא מעוררת קושי חמור החורך את בני המעיים ואינו מניח את הדעת שוקטה ושאננה: לפי פרשנות זו, בטל לחלוטין ערכהּ של מצות התשובה ויש למוחקה אפוא מן הספר ולטרדה מן העולם! אכן בתוספות ישנים (יומא פה, ע”ב, ד”ה תשובה) מצאתי אופן פרשנות אחר לדברי רבי לפיו גם לדעת רבי יש מקום לתשובה, שאם לא כן, מאחר שדי ב”עצמו של יום” בלבד, מדוע אפוא נענשו בני ישראל בחורבן בית המקדש בשל העבירות החמורות שעשו? הלא עבירותיהם כופרו ביום הכיפורים אף שלא שבו בתשובה! לכן התוספות מפרשים שגם לדעת רבי, יום הכיפורים משיג רק הפחתה בחומרת העונש ומיתוקו, בעוד שהתשובה משמשת להשגת הכפרה המוחלטת. בדומה כתב גם הגרי”ד סולובייצ’יק (“על התשובה”, עמ’ 15-18), שטען שלחטא יש שני פנים – ומשום כך גם לתשובה. אל מול ה”עונש” שמחייב החטא מתייצבת ה”כפרה”, ואל מול ה”טומאה” התלויה בעקבו – ה”טהרה”.
הכפרה, אפוא, היא רק שלב אחד מתוך שניים בתהליך התשובה. לנוכח פרשנות זו אפשר לומר שרבי אשר סבר ש”עצמו של יום מכפר”, לא סבר שהוא גם “מטהר” את כתם החטא. לא! את טהרת הזוהמה מספקת רק התשובה. מכך עולה שגם לדעת רבי אין די ביום הכיפורים לבדו, אלא נצרכת גם תשובה להשלמת תהליך הטהרה הרוחנית.
~
לתגובות: elig1981@gmail.com
