בעבר שמעתי שיחה מרתקת מפיה של מרים פרץ, אימם של אוריאל ואלירז, קצינים בסיירת גולני שנהרגו בקרב. ספרה על חייה הקשים מנשוא, וכיצד היא ”לוקחת” את השכול הכבד, ומנתבת אותו לאפיקים חיוביים. כיצד היא מנסה להפיח רוח איתנה באנשים רבים איתם היא נפגשת, וללמדם אמונה מהי. טוענת מרים: כל אמונה שאדם מאמין בלב שלם, מעלה אותו ומקנה לו כוחות גדולים לחיים. סיפרה כיצד אמונתו החזקה של אוריאל, בנה הבכור, הניפה אותו מעלה, למרות היותו ”שְ חִ יף”, קטן וצנום. אמונה בכוחו וביכולתו, קביעת יעדים ברורים ונחרצים, מאבקים בדרך הארוכה, גרמו ליצירת ”אנדרנלין” בכל דרכו. כבר בכניסה לכיתה א’, כאשר נסע לבדו לבית הספר מחוץ ליישובו, ונתקל בקושי לעלות לאוטובוס, אמר את המשפט הפשוט כל כך “אמא, אני יכול”, משפט אשר אפיין את כל חייו הקצרים והמשמעותיים מאוד. כיצד כונה בפי חבריו ”המלך”, כחודש אחד בלבד לאחר שהחל ללמוד בפנימייה צבאית. מדוע כינו אותו חבריו בלשון מאוד לא סטנדרטית לבני גילם? מה הניא אותם ”להכתירו” כמלך עליהם?
אצטט קטע מתוך ספרה ”שירת מרים” (2011) אשר יסביר כיצד קרה הדבר [ספר מומלץ מאוד, המעורר רגשות והערכה עצומה למשפחה ולדרכה!]: “… למי קוראים מלך? לזה שמלכד ומגבש ודואג לכולם – וכזה הוא היה. אוריאל מעולם לא העמיד את עצמו במרכז, לנגד עיניו תמיד עמד הכלל. אפילו מטלה ”נחותה” כמו ניקיון השירותים הוא ביצע בשמחה. ”אני עושה את זה בשביל החברים שלי, האחים שלי” אמר. בימינו אולי היו קוראים לו ”פראייר” אבל מילה זו לא הייתה שגורה בפיו, וכל עשייה, מניקיון השירותים ועד הרמת ג’ריקן בתרגיל, ביצע מבלי להתלונן ומבלי לשאול ”למה תמיד אני”. מהזווית שלו אשר ראתה את חבריו כמו אחים, צמחה הגישה שלפיה כל עשייה למען העם והמדינה היא למען משפחתו ואחיו.”
נלמד קטע מתוך תלמוד הבבלי, אשר ישפוך אור על מושג ה”פראייר”, המתואר בקטע זה:
אמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר: נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע (מסכת ראש השנה דף י”ז עמוד א’)
מסביר רש”י הפרשן הגדול, מיהו אותו אדם, אשר התלמוד מכנה אותו “מעביר על מידותיו” :
שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו…
אם נתרגם את רש”י לשפתנו אנו, נוכל לומר כך: אדם אשר אינו מרגיש “הרגשת פראייריות”, הוא האדם אשר מעביר על מידותיו. אדם אשר ”דורכים” עליו, ואינו משיב מיד בכעס ומרורים, אלא מבליג. אדם אשר כועסים עליו ואינו מחזיר בכעס. אדם אשר מעליבים אותו ומבליג, ואינו ממהר להשיב בהעלבה נגדית. כיצד ”קונים” מידה זו? באיזה בי”ס לומד האדם להעביר על מידותיו? מהן התכונות הנדרשות מן האדם להגיע לדרגה כזו? על כך אנו קוראים בספר אורחות צדיקים:
הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענווה. העניו הוא סבלן, ומהסבלונות יבוא השלום, ובענווה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו, כמו שנאמר [משלי ט”ו, א’]: ”מענה רך ישיב חמה”. והשלום היא מידה טובה מאוד…העניו יש לו חן, שנאמר [משלי, ג’, ל”ד]: “ולענוים יתן חן”. העניו, תפילתו מקובלת לפני הקדוש ברוך הוא, כי הוא מעביר על מידותיו (שער הענווה)
למדנו מקטע זה כי מקור כל התכונות הטובות הינה ענווה. אדם צנוע ועניו מגיע לשליטה על הכעס, ולא עוד, אלא שהשקט שלו גורם ל”הרגעת הרוחות” גם בצד השני. אדם בעל ענווה – חן נסוך על פניו, ותפילתו מתקבלת לפני בורא עולם. מדוע היא מתקבלת? מה ה”קרדיט” הגדול, הגורם ל”פתיחת שערים” בפני בורא עולם. מדוע אדם עניו, צנוע, שולט על כעסו, ואינו משיב לכל אדם ומעביר על מידותיו, זוכה להיות ”בן בית” למעלה, ותפילותיו מתקבלות ברצון? נמצא על כך, תשובה בספר ”אור זרוע”:
… כי כמו שחבירו חטא כנגדו, כן הוא חוטא כנגד הקדוש ברוך הוא. ואם הוא מעביר על מידותיו כנגד חבירו, גם הקדוש ברוך הוא מעביר על מידותיו. (סימן ל”ד, דיבור המתחיל ”ולא”)
כביכול אנו פונים לבורא עולם בתביעה נחרצת ואומרים: כשם שאנו ”הצלחנו” להתגבר על ייצרנו, ולא השבנו לחבר אשר הציק, הקניט והכעיס אותנו, אנו ”תובעים” ממך לנהוג באותה מידה, ולסלוח ולמחול לנו על כל הדברים הלא טובים שלנו! לאחר שלמדנו כי שורש של אדם המעביר על מידותיו הינו ענווה, אציין בשולי הדברים כי ישנם שני סוגי ענווה. אדם כמו אוריאל פרץ הי”ד הפועל ועושה במרץ רב עד כדי שחבריו קוראים לו ”מלך”, וסוג שני אשר נכנה אותו ”ענווה פסיבית”, הגורמת לאדם שלא להגיב במצבים שבהם כל ”אדם נורמלי” היה מגיב. שני הסוגים ראויים לשבח ומעידים ברוב המקרים על מידות פנימיות טובות ונעלות.
מהו המסר?
ה”פטנט” הטוב ביותר לקראת יום הדין טמון בדברים המצוינים לעיל. איך נוכל להתגבר על כל ה”פאשלות” שביצענו במשך השנה? כיצד נוכל למחוק ולשכוח את כל ה”מעללים” אשר עוללנו בתקופת השנה? הנה לנו ”מתכון” אשר עובד בצורה נפלאה: נבליג, נשתוק, לא נכעס, ובקיצור ”נעביר על מידותינו” – ובכך ”נגרום” להמתקת דיננו ביום הדין הקרב ובא.
אין זה פשוט כל כך, אין זה ”מקובל” כל כך, אין זה ”טבעי” כל כך, אך נלמד מדרכם של אוריאל ואלירז ז”ל: אין דבר העומד בפני הרצון.
ב ה צ ל ח ה.
