אלישע וילמרסדורף
שליח תורה מציון לשעבר ביוהנסבורג (תשנ”ט)
וביום שמחתכם
בפרשת החצוצרות שבספר במדבר (פרק י’, י’) נאמר: “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני יהוה אלהיכם”
האבן עזרא פירש : וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם – ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה” (ואני תפילה שנזכה שהדברים יתקיימו בקרוב.)
אך פירוש אחר מצינו כבר בספרי (מדרש תנאים): ”וביום שמחתכם – אלו שבתות“.
אמנם לא מצאנו שהתורה ציותה על שמחה בשבת, אלא רק בחגים שכתוב בהם “ושמחת בחגך” אבל כיון שהפסוק מציין מועדים וראשי חודשים, סברא היא – למה תיגרע השבת? ואדרבה היא הקודמת לכולם.
הרב יוסף כרמל מעיר (במאמר שכתב בעלון “חמדת ימים” – כולל ארץ חמדה) שדעה זו במדרש משמשת כמקור לדעת קדמונים לנוסח התפילה בשבת. וזה לשון בעל “שבולי הלקט” : “מה שאמרו ישמחו במלכותך, פירש ה”ר אביגדור כהן צדק נר”ו שסמכו על שאומר ’וביום שמחתכם ובמועדיכם‘ ואמר מר – וביום שמחתכם זה שבת. ויש לומר שעל זה סמכו לומר וישמחו בך כל אוהבי שמך”. שיטתו של “אבן עזרא” באה לידי ביטוי גם בשירו המפורסם “כי אשמרה שבת” שם הוא קבע “כי יום שמחות, הוא יום תענוגים”.
השנה שיוה”כ חל בשבת, ועונג השבת נדחה כידוע מפני עינוי יוה”כ שהוא שבת שבתון, לכאורה תידחה השמחה מפני תוקפו של היום – כי הוא נורא ואיום?
אך אם נעיין במשנה שבמסכת תענית (פרק ד‘, משנה ו’) , נראה שאולי היום הנורא והאיום הוא בעצם יום טוב? ואולי אפילו יום שמחה?
“אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו … וכן הוא אומר, (שיר השירים ג‘) ’צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו‘. יום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. אמן”
הגמ’ בבבא בתרא דף קכא עמוד א מצטטת את דברי המשנה בתענית ושואלת: בשלמא יום הכפורים – יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא?
משמע שברור שיום הכפורים הוא יום טוב ומועד לשמחה והשאלה היא רק לגבי ט”ו באב.
המשנה גם דורשת את הפסוק – ביום חתנתו וביום שמחת לבו ” ביום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, יום חתונתו – מסביר רש”י: “יום כפורים שניתנו בן לוחות אחרונות” – כלומר יום הכפורים הוא מעין יום החתונה שביננו להקב”ה והרי ודאי יום שמחה הוא. וגם “יום שמחת לבו” נדרש על בניין בית המקדש שנחנך ביוה”כ בימי שלמה.
אם כן, במהותו יום הכפורים הוא בעצם יום טוב, יום סליחה וכפרה, ויום שבו נכרתה הברית המחודשת בין הקב”ה לעם ישראל ע”י קבלת הלוחות השניים. אבל יום הכפורים לא רק במהותו הוא יום טוב, אווירת יום הכפורים כפי שבאה לידי ביטוי בזמן שבית המקדש היה קיים היתה גם היא מרוממת ושמחה.
ראשית, עצם הידיעה שעיצומו של יום הכפורים מכפר, והקב”ה מטהר את ישראל מהווה מקור לשמחה פנימית. וכפי שכתב הרמב”ם (פרק א’ מהלכות תשובה הל’ ו’): ” שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו–הכול מתכפר בשעיר המשתלח. והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות… בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה – אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו שם רשעו, שנאמר “ורשעת הרשע לא ייכשל בה, ביום שובו מרשעו” ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם”.
שנית, אנו קוראים על אווירת השמחה והחדווה שהיתה בעם בעת שסיים הכהן הגדול את עבודתו ויצא בשלום מן הקודש. המשנה ביומא (פרק ז‘, ד’) מציינת – “ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש”.
ידוע גם הפיוט המושר בסיום סדר העבודה שבתפילת מוסף:
אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע … כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ
אם כן, לא יהיה זה קשה לפרש כפשוטה את המשנה שגם ביום הכפורים בנות ישראל היו יוצאות לכרמים. (למרות שהגאונים פירשו שהיציאה לכרמים הייתה רק בט”ו באב ולא ביום הכפורים).
לאחר שנתקבלה עבודת הכהן ברצון והעם היה יוצא בשמחה מהמקדש, גם עניני השידוכים קבלו את המקום הראוי להם מתוך קדושה יתרה, תוך טשטוש המעמדות והפערים החברתיים, באשר כולן היו לבושות בבגדי לבן כדי לא לבייש את מי שאין לה.
לסכום: יום הכפורים במהותו הוא יום טוב ויום שמחה וגם השבת הוא יום שמחה. והשנה אנחנו זוכים לאחוד ביניהם.
נזכה שיתקיים בנו: ” תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח” גמר חתימה טובה.
הכותב תושב פ”ת. מתעסק כיום במכירת אומנות יהודית (יודאיקה) ומתנות.
