אליאד אברוך
שליח לשעבר באטלנטה (תשס”ח)
כיום עובד במחקר אקדמי וסקרים
כולנו רקמה אנושית אחת
לעילוי נשמת סבי חנינא בן משה ז”ל נלב”ע בערב שבת ראה ה’תשס”ג
“כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:” (דברים, ט”ו, ז’-ח’)
באמצע הפרשה מופיע רצף של מצוות הנוגעות באיבר הכי חשוב של האדם – בארנק שלו: מעשרות, שמיטת כספים, צדקה, הענקה ומצוות נתינת הבכור לכהן.
ר’ יצחק עראמה בספרו “עקידת יצחק” מסביר את הקשר בין המצוות האלו. נתינה היא דבר שמנוגד לטבעו של האדם. טבע האדם הוא לנסות לצבור כמה שיותר דברים לעצמו ולא לקחת דברים השייכים לו ולתת אותם למישהו אחר ועוד ללא כל תמורה!מכיוון שמדובר בדבר לא טבעי לחלוטין, התורה מלמדת אותנו אותו בהדרגה: היא פותחת במצוות מעשר שני שמתירה לאדם לאכול את האוכל שגידל – אך במגבלות של מקום. לאחר מכן היא עוברת למצוות מעשר עני בה האדם מצווה לתת עשירית מכספו אחת לשלוש שנים. רק אחר כך התורה מצווה את האדם על שמיטת כספים – הלוואה שלא תחזור אל המלווה ועל צדקה – כסף שניתן מלכתחילה בידיעה שהוא לא יוחזר אל הנותן.
וכאן נשאלת השאלה המתבקשת, אם מצוות הצדקה היא מנוגדת לאופיו הטבעי של האדם, מדוע התורה מצווה אותנו עליה? מהו עניינה של מצוות הצדקה?
על-מנת לענות על שאלה זו נעיין לסיפור המופיע במסכת בבא בתרא דף י’ עמוד א’:
טורנוסרופוס הרשע פגש את ר’ עקיבא ושאל אותו שאלה קנטרנית אך הגיונית בהחלט: “אם הקב”ה אוהב עניים ודואג להם כל-כך, מדוע הוא לא מפרנס אותם בעצמו ומשאיר אותם תלויים בחסדיהם של נותני הצדקה?” ענה לו ר’ עקיבא תשובה תמוהה: “כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום (שהרי כתוב שהצדקה מצילה את נותניה מהגיהינום)”.
מיד השיב לו טורנוסרופוס: “אדרבה, אם כך הרי נתינת הצדקה היא זו שמחייבת אתכם בגיהינום! ואמשול לך משל: מלך אחד כעס על עבדו והשליך אותו אל הכלא וציווה שלא יתנו לאותו העבד אוכל ושתייה. אחד מחבריו של העבד, חס עליו והבריח לו אוכל ושתייה אל הכלא. ברור הדבר כי כשהמלך ישמע על כך הוא ירתח מזעם ואולי אף ישליך את חברו של העבד אל הכלא! והנמשל ברור, אם הקב”ה רצה שאדם מסוים יהיה עני – הוא אמור להיות עני. בנתינת הצדקה לעני אתם מפרים את הרצון האלוקי כלפי גורלו של האדם”.
ענה לו ר’ עקיבא במשל אחר: “המלך כעס על בנו וציווה לזרוק אותו אל הכלא ולא לתת לו אוכל ושתייה. אחד מחבריו של בן המלך חס עליו והבריח לו אוכל ושתייה אל הכלא. ברור הדבר, כי למרות שהמלך כועס מאד על בנו, הוא ישמח שמישהו מפר את הוראותיו ודואג לבנו ואף יודה לו על כך “.
מבאר לנו בעל ספר החינוך כי במצוות הצדקה הקב”ה מלמד אותנו מסר גדול מאד לחיינו. ברור הדבר שלקב”ה אין כל בעיה לדאוג לעניים. “ה’ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם” (שמואל א’, ב’, ז’) בכוחו של הקב”ה להחליט אם אדם יהיה עשיר או עני. אך הקב”ה רוצה ללמד אותנו את מידת החסד:
“שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה…” (ספר החינוך מצווה ס”ו)
הקב”ה רוצה להשפיע עלינו מטובתו. את השפע האלוקי הגדול שהקב”ה רוצה להשפיע עלינו אנחנו אמורים לקבל כשאנו ראויים לו ולא “סתם”. במצוות הצדקה הקב”ה נותן בידינו כוח ענק – להיות שליחיו לדאוג לאחינו העניים. הקב”ה מזכה אותנו בעשיית החסד וע”י כך אנחנו ראויים לשפע האלוקי הניתן לנו.
ראינו שבמצוות הצדקה הקב”ה הופך אותנו להיות בני אדם שרגילים להיות אנשי חסד. במצוות הצדקה האדם מבין שהוא לא חי לבדו בעולם. אין מציאות של “אני ואפסי עוד”. התורה מחנכת אותנו לכך שאין אפשרות למציאות בה אדם אחד סובל תחת עול העוני ואילו השני נהנה מחיי העשירות שלו. האחד מחויב לתמוך בשני ולעזור לו “לעמוד על הרגליים”.
ציווי זה הוא החובה שלנו כחברה המושתת על ערכי התורה. לא מעט פעמים בקריאה על נושאים כעין זה אנחנו מסיימים את הקריאה בהנהון בראש, כחכוח בגרון ואמירה בסגנון: “כן… זה מאד חשוב… שכוייעח”. פרשת ראה באה ומזכירה לנו שמצוות הצדקה היא לא סתם רעיון אידיאולוגי יפה ונשגב אלא חובה של כל אחד ואחד מאיתנו!
