הרב אלי אידלברג
שליח לשעבר בוושינגטון (תש”ס-תשס”ד)
כיום ראש ישיבת אורות יהודה, אפרת
כיצד נעביר את דברי התורה לדורנו ולדורות הבאים?
פרשתנו הממשיכה את מעמד מסירת התורה לאחר כריתת הברית בין ישראל לבורא עולם, פותחת בציווי “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”. בקריאת הפסוק, לא ברור למי מופנה הציווי – האם למשה ולדיינים שהוא ימנה לשפוט, או שמדובר במשה ובכל יחיד ויחיד מישראל שמצווה ליישם את המצוות שבהם עוסקת פרשתנו? בנוסף לכך, ייחדה התורה סגנון ציווי בהנחיה “לשים לפני מישהו את המשפטים”, במקום שהתורה תצווה: ‘תלמדם’ או ‘תשפוט על פיהם’ וסגנונות דומים שמהם יהיה ברור יותר למי מופנה הציווי ומה בדיוק נדרש מהיהודי לעשות.
הגמרא (במסכת סנהדרין ז ,ב): “אשר תשים? אשר תלמדם מיבעי ליה! – אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אלו כלי הדיינין”. דעת רבי ירמיה מכוונת את הציווי לדיינים, שינוי הסגנון מתבאר על ידו כאמצעים שניתנו לדיינים כדי לוודא שהחוקים והמשפטים יישמרו, כלומר סמכויות הרתעה וענישה. הדרך ליצירת מציאות חברתית של סדר ומשפט כרוכה בכך שהדיינים יוכלו לחייב את העם לשמור את המשפט.
אולם במסכת עירובין (נד, ב) מצאנו בשם רבי עקיבא כיוון וביאור שונה: “מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר:(דברים ל”א) ולמדה את בני ישראל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר: שימה בפיהם. ומניין שחייב להראות לו פנים? שנאמר: (שמות כ”א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”.
רבי עקיבא למד את הפסוק הפותח את פרשתנו כהנחיה חינוכית הממשיכה הכוונה כללית של התורה, החובה למסור את התורה, לדאוג לסדר את הכללים והפרטים. מעל הכל לומד ר’ עקיבא את הדרך שבה מצווה עלינו התורה למסור את התורה. רש”י מבאר “להראות לו פנים – ללמדו, לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל, ולא יאמר: כך שמעתי, הבן אתה הטעם מעצמך”.
על פי הבנה זו, יש להבטיח את ההעברה של ההלכה והמשפט בדרך שמוודאת את ההבנה העמוקה ומבטיחה שהלומד יבין. ברור, שאין הכוונה שהמלמד לא יאתגר את הלומד להבין בעצמו, אלא שהמלמד אחראי שתלמידו (ובנו) בסופו של תהליך הלמידה, יבין וידע את הטעמים ולא רק את ההלכה.
רמב”ן בפירושו לתורה (שמות יט, ז) מזכיר את הפסוק שלנו ולומד ממנו וממקורות נוספים שבהם הציווי הוא לתת לפני העם, את החשיבות של ההבנה, כדי ליצור את הבחירה והמחויבות – “וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (להלן כא א), שיאמרו שאם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם. ועל כן אמר שם (כד ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה’ ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה’ נעשה”.
גם רמב”ן מבין את הפרשיה והפסוק כמכוונים להנחיה שתדאג לקבלה של התורה ולשמירתה לדורות. רמב”ן מרחיב את ההתבוננות במקורות הנוספים ומוכיח שבזה תלויה היכולת לחדש את הברית בין ישראל לאבינו שבשמים. יש כאן הדרכה עקרונית שנוגעת לכל יחיד ולקשר שלו לה’ ולתורתו.
השפת אמת, בפירושו לתורה, הבין כיוון שונה שאף הוא מחזק ומחבר את היהודי לדברי התורה: “אך כי לאשר שכל האנושי משיג המשפטים לזאת צריכין חיזוק אמונה לזה. לידע כי אעפ”כ הם רק רצונו של הקב”ה כמו שאמר ‘המשפט לאלקים הוא'”.
ככל שאדם מרגיש קרוב ודבק יותר עולה חשש שקירבה יתירה זו, תנתק את ההבנה על הפער שבין דבר אלוקים למחשבה ומעשה של האדם. מצד אחד, חשוב שהמשפטים יהיו מונחים לפני האדם ויבין אותם ויוכל לקיימם, מאידך, חשוב שיזכור כל העת שהמשפט לאלוקים הוא. לכן ניתן לאדם היכולת לבאר, להרחיב, ללבן ולהוריד את התורה לעולם המעשה “כי הקב”ה נתן לבני ישראל אשר גם לדבריהם יהיה להם כח זה שעל פי דבריהם יהיה נמשך החן והטעמים כמו דבריו של הקב”ה, שנאמר: אתה כוננת מישרים כנ”ל. וזה ענין תורה שבע”פ שבני ישראל זוכין לחדש דברים שנחצבו לפניו ב”ה וזהו שכתוב ‘אשר תשים לפניהם ‘, שיהיה בכחם להמשיך משפטי השי”ת, והבן”
משימה גדולה היא להגות בתורה, ללומדה, להבינה, לחדש בה ולהפוך אותה להיות תורת חיים.
יהי רצון שנזכה שיהיו דברי התורה ערבים בפינו ונזכה שיהיו בפינו ובלבבנו לעשותם.
