unnamed

הרב אלי אידלברג
שליח לשעבר בוושינגטון (תש”ס-תשס”ד)
כיום ראש ישיבת אורות יהודה, אפרת

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם…"

בפרשת השבוע שלנו אנו שומעים באופן רצוף על המועדות המתחילות בשבת ומסתיימות בשמיני עצרת. מושג הקדושה שאיתו נפגשנו בפרשות הקודמות אינו ברור מבחינה אנושית טבעית או מדעית. התורה מחדשת לנו את מושג הקדושה ומוסיפה בפרשה זו שלבד מהופעת הקדושה באדם, יש חילוף ושינוי הנהגה אלוקית התלויים בזמן.

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי במאמר שני, אות נ', עמד על חשיבותם של המועדים כאמצעי לקירבה ודביקות בבורא במסגרת מעגל השנה המכיל מצבים מתחלפים. "וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל א-להיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הא-להים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצווה עצמה מאהבתך המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה".
העבודה הנדרשת מהאדם היא שיעבוד כוחותיו, מחשבותיו ורצונותיו וביטול העצמי בדרך לדביקות בבורא. שינוי המצבים מחייב את האדם בעבודה פנימית של כוונה ומחשבה. מטרת המועדים על פי רבי יהודה הלוי מתבארת במאמר שלישי, אות י' ,- שהמועדים מציפים את הסיפור הלאומי ומזכירים לנו את בריאת העולם, יציאת מצרים, מתן תורה ובעיקר שיש מנהיג ובורא לעולם שנתן חוק וסדר ואנו שומרי משמרת הקודש.

בלב המצוות על המועדים והזמנים המקודשים מופיע בפרשתנו יחידה של פסוקים שחורגת מהרצף. הפסוקים נבדלים מהרצף בכך שהם תחומים בתחילתם ובסופם בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמור" ואינם ברצף הפרק. תוכנם של הפסוקים כולל: הגעה לארץ, מצוות הקרבת העומר, איסור אכילת תבואה חדשה עד הקרבת העומר, חג השבועות וקרבן שתי הלחם מחיטה, ושתי מצוות מתנות עניים בקציר השדה: פאה, ולקט.
רמב"ן בביאורו לפסוק י' מבאר את התייחדות הדיבור האלוקי על פרשה זו "בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצווה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתייחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל". לדברי הרמב"ן יש צורך להדגיש את החידוש שיש בכל מועד ולכן נפתחה יחידה זו בדיבור אלוקי חדש.

התורה מבקשת מאיתנו, לומדיה ואוהביה, לתת ליבנו לאיכות של הזמן המתחדש ולהזדמנות שנקרית בדרכנו לצמוח ולגדול. מיד לאחר הציווי על הפסח, ראוי שנזכור לשם מה יצאנו – "כי תבואו אל ארץ כנען". היציאה הייתה להשלים את ההבטחה לאבות, החזרה לבית חיינו. נקיים בה עליה לרגל, נראה לפני ה' ונקריב קרבנות.
אולם פרשיה זו לא יכולה להסתיים ללא ביאור המחויבות הגדולה שלנו לכל חלקי עמנו, ולכן היא מסתיימת במצוות מתנות השדה לעניים. חלק ניכר מהעבודה לפני הבורא היא הנכונות לזהות שמה שיש לנו אינו באמת רכושנו, אלא אנו מקבלים מהבורא אמצעים ואנו נדרשים להעבירם הלאה כדוגמת: מתנות כהונה, מעשרות, מתנות עניים ועוד. ללא ידיעה זו, עשוי האדם לחשוב שמטרתו היא התעלות אישית, קירבה ודביקות אישיים בבורא. לכן מדגישה התורה את קדושת המקום, ארץ ישראל וקדושת העם כולו "לעני ולגר תעזוב אותם", ורק אז יוכל הבורא להשרות שכינתו "אני ה' א-לוקיכם".

שבת שלום ול"ג בעומר שמח