רפי זברגר
ידיד של תורה מציון

 

או טו טו ראש השנה. סיכומים, מחשבות, הגיגים:  האם עמדנו במטרות וביעדים שקבענו לעצמנו בשנה שעברה, האם ביצענו את ההחלטות הגדולות והקטנות שהצבנו בפתחה של שנה. בעוד אנו מהרהרים, ”דואגים לנו”, ומחזור פרשיות השבוע ”מסדר” לנו את ההלכה הבאה:

עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת, ושבמשנה תורה – קודם ראש השנה… (רמב”ם הלכות תפילה י”ג, הלכה ב’)

עזרא הסופר, אשר העלה את בני ישראל מגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, תיקן מספר תקנות לעם ישראל, כאשר אחת מהן קבעה, כי תמיד, ובכל שנה, נקרא את פרשת ”בחקתי” לפני שבועות – חג מתן תורה, ואת פרשת ”כי תבוא” לפני ראש השנה. שתי הפרשות מפרטות קללות המכוונות לעם ישראל, אם וכאשר לא יקיימו את המוטל עליהם במסגרת מחויבות שקיבלנו במתן תורה בהר סיני. פרשת ”בחקתי” מכילה ארבעים ותשע קללות, ובפרשת ”כי תבוא” מספרם כפול : תשעים ושמונה. במאמר זה לא נעסוק בהשוואה בין שתי הפרשיות, סוגיה מרתקת לכשעצמה, אלא נתמקד בפרשתנו. אם ”נציץ” בקללות, נמצא שהן ”לא קלות”. התלמוד, המהווה את מקור הדין של הרמב”ם המצוטט לעיל, מסביר את תקנת עזרא,  כדי ”שתכלה שנה וקללותיה”. ניתן אולי להוסיף, כי מטרתן של הקללות, ”לזעזע” אותנו לפני ימי הדין. לפתוח לנו את הלב, לייצר סוג של חשבון נפש, ולחשוב מה באמת עשינו ולא עשינו. למרות זאת, ואף על פי כן, קשה לנו להכיל את כל הנאמר בפרשה.  קשה לנו להתמודד מול פסוקים קשים אלו. ננסה להציג מספר תובנות אשר יסייעו לנו במשימה זו:

את הפסוק בספר משלי (כ”ט, י”ז) ”יַסֵּר בִּנְךָ – וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ“, ניתן להבין  במשמעות של “קשר פנימי עמוק” בין ההורים המוכיחים את בנם, מתוך דאגה ואכפתיות, ומתוך קשר עמוק הקיים בין הורה לילדו, המתבטא לעיתים בתוכחה קשה. גם תוכחה של הבורא לעם ישראל, אף שהיא קשה מאוד, ניתן לראות כסוג של קשר עמוק והדוק, המבטא דאגה ואכפתיות של הבורא לכל מה שעובר עלינו.  גם חכמינו תיארו את הקושי שהצגנו, בהכלת הקללות כפי שמבוטא במאמר הבא (מובא ברש”י, פרשת ניצבים):

למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים חוץ ממ“ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה בכם כלייה הרי אתם קיימים לפניו.

מאמר זה בעצם טוען, כי למרות כל הקללות הקשות והמכאיבות, ”בסופו של יום” הן לא מומשו במלואם. לראיה, עם ישראל שהכעיס מאוד את הבורא במשך זמן רב, ובכל אופן ”לא כָּלָה”. יש לשים לב, שהבורא לא מבטיח שהקללות לא יחולו, אלא נותן ”מבט ציבורי”. כלומר, בראיה לאומית  עם ישראל אינו כָּלֶה.

ישנו ”מסר המנחם”, אותו נקרא בשבת הסמוכה לראש השנה: לכל עבירה ולכל מעשה רע יש תשובה, המהווה בעצם תיקון של המעשה, כמובע בפסוק: וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ.

תורת החסידות, רואה בקללות סוג של … ברכות.  הקללות הינן סוג של ”ברכה נעלמת”, אשר בפנימיותה היא ברכה בדרגה העליונה ביותר.  תפישה  זו, בנויה על הפסוק אותו קראנו שבת שעברה: וַיַּהֲפֹךְ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.  אשר מבוטאת גם במאמר חכמים: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות (מסכת יומא, דף פ”ו)

דווקא הדברים ”הרעים ביותר” עשויים להיות ”דברים טובים”.  ראינו מספר תובנות המקלות עלינו קמעה להכיל את “הנושא הבעייתי”:  פסוקים קשים בעצם מלמדים על ”קשר חם ועמוק”. פעמים, המציאות היא קצת שונה ממה שנראה מעל פני השטח, והחשוב מכול: ישנה ”דרך פעולה” לתיקון המעוות. האופטימיסטים המושבעים” יראו אף בכל רע את הטוב הפנימי הטמון בו. כיוונים מומלצים לפתוח בהם את השנה החדשה…