חגי רוט
שליח לשעבר בקייפטאון, תשנ“ז
כיום עובד כמתכנן סביבתי בחברת “גיאו-פרוספקט”
פרשת השבוע עתירה במצוות עד כי דומה כי אין פסוק הדומה למשנהו. בין מצוותיה הרבות של הפרשה צווינו על דיני מלחמה. כבר בתחילתה, התורה מצווה בפרשתנו להתמודד באופן המוסרי ביותר גם בעת הקרב. היא מביאה בפנינו עקרון חשוב של שמירה על צלם האדם ביחס לאשה הנשבית ומוצאת חן בעיני אחד הלוחמים. השמירה על כבודה ומעמדה של האשה, הגם שהיא שייכת לאויב מבטאת את היחס הערכי והמצפוני הגבוה אליו אנו נדרשים לשאוף, כעם סגולה.
התמודדותה של מדינת ישראל בחודשים האחרונים בלחימה ובפעילות קרבית עמוקה בקרב האוכלוסיה הערבית הינה דוגמה ומופת לאופן שבו בעולם המודרני והנאור יש להילחם, תוך ביטוי למוסריותו הגבוהה של צה”ל. הדילמות האנושיות בהן נתקלו הלוחמים מעלות שאלות מוסריות בעלות נופך של קדושה בדבר היותנו זכאים לרשת את הארץ המובטחת ולזכות בה ביושר וברוחניות טהורה.
מתוך היחס האנושי הנעלה לבת האויב אנו גם למדים על היחס המוסרי העליון אליו אנו נדרשים לנהוג אף כלפי עצמינו, בתוך עמינו פנימה, בזמן מלחמה ובשוך הקרובות. בהמשך הפרשה אנו מצווים במצוָה נוספת העוסקת בהתנהגות המצופה מהלוחם היהודי בשאון הקרב. הלוחם נדרש להילחם כשמורא שמים מעל ראשו ולנוח או לחיות את חיי שגרת הקרב ביראת שמיים ובתחושה של נקיות בכל זמן שהותו בשטח הלחימה. התורה מצווה אותנו כי “ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך” (דברים כ“ג, י“ג-י“ד).
השימוש בשורש י.צ.א. במחננו מבוטא בזכות היציאה לשליחות בחו”ל. השליחות בשירות העם הינה מהערכים הנעלִים אותה מציבה החברה במדינה ותחושת הקדושה ביציאה לשליחות בקהילה הדתית לאומית מביאה עימה את בשורת הציונות לניכר. בשורה בה אנו בטוחים במדינתנו ובטוחים בהצלחתה. השליחים יוצאים לשליחות במעמד בוטח ובגאווה ישראלית המשדרת עוצמה, עצמאות וחוסן לאומי ראויים לכל ציון ושבח.
אך דומה כי בעת היציאה לשליחות נדרשים גם אנו הישראלים ללמוד מבני הניכר היושבים בתפוצות ישראל שיעור אודות מוסר, מידות ראויות ונימוס. ‘הנימוס הבריטי’ הינו מושא לזלזול בקרב הצבר המצוי. קיימת תחושה שבמסגרת היחס למצוות ‘בן אדם לחברו’ שניתנו לנו בתורתנו הקדושה אנו מקפידים הקפדה יתירה, ובכך מסתפקים. דומני, כי בענווה רבה עלינו כישראלים ללמוד ממנהגי הנימוס להם אנו נחשפים ביציאתנו לשליחות ולייבאם ארצה בגאון.
תופעת ‘הישראלי המכוער’ ידועה לכל, ואנו כמי שרואים עצמינו כנושאים בדגלים לאומיים רבים במדינה נדרשים למגר אף תופעה זו, ולשאוף כי תדמית שלילית זו תיבטל ותיעלם מן העולם. בעזרת חינוך למופת ודוגמה אישית נאותה נדע להציב רף גבוה של התנהגות מוסרית בבית פנימה ובצאתנו החוצה לרוחבה של עיר. אנו נקרא ונדרוש מהישראלי בהתנהגותו בניכר, שלא לבייש עצמו ואת העם החי בארצנו, אותו הוא מייצג מעצם שיוכו הלאומי. התנהגות מזלזלת כלפי חברינו מבטאת אף את יחסינו המזלזל לתדמיתנו הלאומי וליחסינו למדינה ומוסדותיה.
ברוח היהדות, משמעת הקרב המצופה מחייל מנחילה אף את יחסו הראוי לחבריו הלוחמים ולארצנו. משמעת זו הינה חובה הבאה לביטוי בשל חינוך ערכי בו גדל החייל בעיר מגוריו וביחס לשכניו באשר הם. דוגמאות רבות ניתן להביא מהנימוס הראוי שעלינו לייבא ארצה; החל מדיבור שקט ומנומס ולא מתפרץ ורועש, המשך ביחסינו לזולת ובאדיבות בכניסה לאוטובוס, מעלית או במעבר החציה בכביש, וכלה בסבלנות ובמראנו החיצוני במלבושנו. אין זו בושה להודות כי היציאה לשליחות מלמדת את הצורך להפנים כי כבני העם היושבים בציון, וכבני תורה בצלמינו האלוקי, אנו נפנה בשלום למכרים או שכנים, ננהג בכבוד ברכוש הציבור באוטובוס, בצבא או במשרד ונפגין כי ישיבתנו בסעודה עם בני שלומינו נמשכת מתחילתה ועד סופה במתן מלוא תשומת הלב. נטמיע בחינוך ילדינו את ערכי הנימוס כך שהרגליהם המנומסים יבואו לביטוי אף בהתנהגותם בשדה הקרב, בנקיות ובשמירה על לשון נקייה. בכך נבין כי מצוות הנקיות בשדה הקרב הינה בסיסית ואנושית, והיא המבטיחה את מוסריותו הגבוהה של חיילי העם היהודי, כלפי עצמו, ואף ביחס לאויב ונשותיו.
