חיים זוהר
חיים זהר סגן יו”ר עמותת תורה מציון
מדרש ההלכה, ספרא, מפרש את הדברים “וכשלו איש באחיו” שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לז) “אינו אומר איש באחיו, אלא איש בְעָון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה”. רש”י, מביא המדרש בשינוי קל. ההרגשה של ערבות הדדית רווחה בקרב בני ישראל מימים ימימה, וחז”ל גיבשוה במאמר “כל ישראל ערבים זה בזה”. המאמר היה ל”יסוד הלכתי איתן ומוצק , בנין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה” ואתה מוצאו בכל הספרות הרבנית לדורותיה. יסוד זה התעצם ועלה לערך עליון בחיי עמנו, גם מצוות שמקורן וטעמן הוא אחר, מקוימות בהקפדה יתרה ובמסירות רבה, בגין תחושת הערבות והאחווה. ערך זה מנחה ומזרז גם את אחינו שאינם דבקים במצוות, אך מקפידים באחריות לכלל ישראל ובני ישראל. סופרים, מנהיגים, ודוברים משתמשים בו כסיסמא לדירבון בפעולות הצלה, חיזוק וחסד, והוא נחלת הכלל.
מה ראו חז”ל לתלות כלל גדול זה דווקא במילים “וכשלו איש באחיו” שבפרשתנו? נימוקים שונים ניתנו לבחירת חז”ל: לשוניים – “איש באחיו” ולא איש באיש בגלל האחווה שהיא בסיס לערבות.
דקדוקיים- “באחיו” “ב” הסיבה – בסיבת עוון אחיו ועוד.
השורש “כשל” יש בו בהשאלה מובן של תקלה מוסרית “כי כשלת בעוונך” (הושע יד,ב). השורש “כשל” נמצא בתנ”ך 62 פעמים, ב- 14 מהם נסמך לעוון. חז”ל נמשכו לאסוציאציה זאת ופירשו שהאיש נכשל בעוון אחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה! זאת ועוד חז”ל ביקשו לחזק את הרגשת הערבות בתקופת הגלות באין לעם בית מקדש, עצמאות מדינית ומסגרת פוליטית ולכן בחרו בפסוק בפרשת התוכחה והקללות המתארת מצב של גלות ואכן הערבות תמכה רבות בבני ישראל בגולה כעם.
הגמרא שואלת במסכת סנהדרין כיצד מתיישב עונש, בעוון של אחר, הרי “איש בחטאו יומתו” (דברים כד, טז) ומסבירה “כשהיה בידם למחות ולא מיחו”. כלומר, הערבות מתבטאת בחובה למנוע החטא “אנחנו מצווים שלא נחטא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו לחטא” (רמב”ם מצוות עשה רה). הפרט אחראי לגורלו, לגורל הציבור ולגורל העולם כולו.
הערבות אינה מוגבלת רק למניעה והרחקת הזולת מחטא, אלא גם דורשת אחריות לקיום המצוות על ידי הזולת. אדם מוציא חברו בקיום מצווה שהאחר אינו מסוגל לקיימה, גם כאשר הוא עצמו קיימה כבר, ואין בדבר מצווה לבטלה, כמו למשל בקידוש על היין.הערבות היא דו ממדית מניעה על ידי תוכחה, על ידי מי שיודע להוכיח וסיוע לקיום מצוות לאדם שאינו יכול לקיימן.
אנו נמצאים עתה בתקופה קשה רווית דם.
הארועים בארץ משליכים על אחינו בגולה ולהפך. ימים אלה מחייבים את כולנו לערבות הדדית. יסוד זה חיזקנו בעבר ויעמוד לנו בעתיד.
