הגמרא בסנהדרין[1] דנה ארוכות בסיפור בלעם. בין השאר היא מתמודדת עם השאלה הבסיסית – מה עלה על דעתו של בלעם שיוכל להשפיע על הקב”ה לקלל את ישראל. הרי ידוע לבלעם שהקב”ה הוציא את ישראל ממצרים באותות ובמופתים, מסתבר שידע, או לכל הפחות המדרש במספר מקומות מניח שידע, על מתן תורה. כיצד חשב בלעם שיצליח להפוך אוהב לאויב ?

הגמרא בדרכה הדרשנית עונה על שאלה זו. להלן הסוגיה הדנה בכעסו של הקב”ה

חלק א’ – בלעם

וידע דעת עליון[2] , השתא דעת בהמתו לא הוה ידע…. אלא מאי וידע דעת עליון – שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דקאמר להו נביא לישראל[3] עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה’,

מאי למען דעת צדקות ה’ – אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע, שאילמלא כעסתי כל אותן הימים[4] לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

היינו דקאמר ליה בלעם לבלק[5] מה אקב לא קבה אל וגו’ ומה אזעום לא זעם ה’ מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה’.

חלק ב’ רבי יהושע בן לוי

אל זעם בכל יום וכמה זעמו – רגע, שנאמר[6] כי רגעבאפוחיים ברצונו וגו’.

אימת רתח – בתלת שעי קמייתא, כי חוורא כרבלתא דתרנגולא[7] .

כל שעתא ושעתא נמי חוורא![8]
כל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקי, ההיא שעתא – לית ביה סוריקי סומקי.[9]

ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה.[10]

יומא חד נקט תרנגולתא, ואסר ליה בכרעיה, ואותיב.[11]

אמר: כי מטא ההוא שעתא – אילטייה[12] .

כי מטא ההוא שעתא – נמנם[13] .

אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא, דכתיב[14] גם ענוש לצדיק לא טוב, אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי[15] .

חלק ג’ רבי מאיר

תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה – מיד כועס.

שלושת חלקי הסוגיה דנים בשעת כעסו של הקב”ה. כמובן שניכר שיש הבדל משמעותי בין דברי רבי מאיר לחלקים האחרים. לדעת רבי מאיר אין שעה בה הקב”ה כועס, יש רק בני אדם המכעיסים את הקב”ה. גישה זו אומרת בשפה ברורה- מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. מובן שבעולם כזה אין מקום לבלעם לפעול. הקוסם מחפש את הודאות ביצירת העתיד על פי היכולת לשלוט בא-ל. רבי מאיר סבור שיש לנו יכולת ליצור את הכעס או האהבה אצל הא-ל אך היא מותנית במעשים שלנו ולא ברצונות שלנו. אין לנו יכולת להשתמש בכעס של הקב”ה כיון שהכעס נוצר על ידי מעשינו ולא מוכן ומזומן לשימושינו.

שני החלקים הראשונים דומים יותר. שניהם סבורים שיש רגע בו הקב”ה כועס, כפי שהקבלה מלמדת אותנו שיש זמנים ביום שהם רגעי הרחמים והרצון כך יש זמנים ביום המועדים לפורענות. שני החלקים הראשונים של הסוגיה מסכימים שיש רגע שהוא רגע הכעס, אך הם חלוקים בשתי נקודות מהותיות –

א. זמינות המידע על רגע הכעס – הגישה הראשונה סבורה שרגע זה אמנם קיים אך הוא נסתר מעיני רוב בני האדם. בלעם בדרגתו הנבואית “יודע דעת עליון” אך אין סוד זה גלוי לשאר בני התמותה. הגישה השניה סבורה שרגע זה גלוי וידוע לכל רואה. די לנו לתפוס תרנגול ולהסתכל עליו ונוכל לדעת מתי הרגע הזה מגיע.

ב. היכולת להשתמש ברגע הכעס – לפי הגישה הראשונה הקב”ה שולט גם על רגעי כעסו. אהבתו לעם ישראל גרמה לו לא לכעוס בימים בהם בלעם ניסה לנצל את הכעס כדי להזיק לישראל. בעצם אמירה זו מעקרת את האפשרות ל”נצל” את רגע הכעס. בסופו של דבר הכל חוזר לרצונו של הקב”ה – אם הוא רוצה יכעס ואם הוא רוצה לא יכעס. רגע הכעס, ובאנולגיה גם רגע הרחמים, הוא הזדמנות לנסות ולשכנע את הקב”ה בצדקת המהלך שהמבקש מציע. אך אין שום ערבות וביטחון שהוא יענה לבקשה. בסופו של עניין ההכרעה בידו (ואולי נקודה זו של ההבדל בין מגיות ותפילה היא בבסיס כל פרשת בלעם אתאין כאן המקום לדון בכך).

הגישה השניה אינה הולכת בכיוון זה. כביכול הקב”ה נענה לכל תפילה ובקשה בשעה זו. אך בסופו של דבר מגיע רבי יהושע בן לוי למסקנה ש- “אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי”. על אף שיש הזדמנות כזו בעולם אל לנו לנצל אותה גם במקרים חריפים כמו מינים. יש כלי נשק שאנו כבני אדם מסוגלים להשתמש בהם אך מוטל עלינו לבחור לא להשתמש בהם.

שני הבדלים אלו מלמדים אותנו על הבדלי הגישה בין חלקי הגמרא. גישות אלו תוקפות את הבעייתיות ביחס ל”רגע הכעס” בצורות שונות.

הגישה הראשונה בוחרת לצמצם את היעילות של רגע הכעס לעולם האדם. בעצם הרוב המכריע של בני אדם בכל הדורות אינו מסוגל להשתמש ברגע זה כי אינו מכיר אותו. וגם המיעוט שמסוגל כפוף בסופו של דבר לרצון הא-ל והכרעתו.

הגישה השניה רואה ב”רגע הכעס” הזדמנות וניסיון לראות האם נשלוט בעצמנו ונתגבר על הרצונות והאידיאלוגיות שלנו ולא נשמש בנשק שהוא הרסני מידי. כמו הרע בכלל, כך גם הכעס הם סוג של אתגר בו אנו מצווים לעמוד ולהכריע שעל אף שזו ממידותיו של הקב”ה אין “דרך ארץ” שנשתמש בה.

[1] דף ק”ה ע”א ומקבילתה בברכות דף ז’ ע”א.

[2] במדבר כ”ד.

[3] מיכה פרק ו’.

[4] = אילו כעסתי באותם הימים

[5] במדבר כ”ג

[6] תהילים ל’.

[7] מתי הוא כועס ? בשלוש שעות ראשונות כאשר הכרבולת של התרנגול מלבינה.

[8] הרי כל שעה מלבינה הכרבולת ?

[9] כל שעה יש בה אדמומית באותה שעה אין בה אדמומית.

[10] בשכנותו של רבי יהושע בן לוי גר מין שהיה מצער אותו.

[11] יום אחד לקח תרנגול קשר אותו בין כרעיו וישב

[12] אמר כאשר תגיע השעה אקלל אותו.

[13] כאשר הגיע השעה נמנם.

[14] משלי י”ז

[15] אמר משמע שאין זו דרך ארץ, כמו שכתוב “גם ענוש לצדיק לא טוב” גם על מינים לא צריך לומר זאת.