מולי יזלסון
מנכ”ל איגוד ישיבות ההסדר
כרחם אב על בנים
בצד הגזרה על נדודי בני-ישראל במדבר למשך כארבעים שנה, מחמת חטאם בחטא המרגלים, מתבשרים ישראל בהיותם במדבר על מצוות הקשורות בכניסתם לארץ – אי-שם בעוד ארבעים שנה – מהן קרבנות מיוחדים, ומהן תרומות ומעשרות:
“…כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.
וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַד’ עֹלָה אוֹ-זֶבַח…”
(במדבר טו,ב-ג).
“…בְּבֹאֲכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.
וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַד'”
(שם,יח–יט).
מחבר הספר ‘אור החיים’, ביאר בפירושו לתורה כי המצוות התלויות בארץ הוזכרו מיד לאחר הגזירה הקשה בדבר ארבעים שנות נדודים – מחמת רצונו של הקב”ה לרומם את רוחם של ישראל, ולהפיח תקווה בלבם כי “הפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבוא…”. הזמן, מטבעו, חולף, לעומת מצווה, אשר עקבות הזמן אינם משאירים בה רושם, ואינם פוגעים בה. הקב”ה מבשר לישראל שמצוות אלו יפיחו תקווה בעם, שאכן ייכנסו בעתיד לארץ, יאכלו מפריה ויפרישו מעשרותיהם לקב”ה.
במדרש (במדבר רבה, שלח,יז) נזכר הקשר המיוחד בין הקב”ה לעם-ישראל, אשר מכוחו נגזרו מצוות רבות, המבטאות קשר זה:
“כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם” –
הלכה: כמה דברים חייב אדם לעשות לבנו? שנו רבותינו: חמישה דברים האב חייב לעשות לבן, האב – זה הקב”ה; והבן – אלו ישראל. כשם שהאב חייב למול את בנו, כן עשה הקב”ה לישראל – מל אותם על ידי יהושע… האב חייב לפדותו – הקב”ה פדה ישראל… ללמדו תורה – הקב”ה לימד תורה לישראל… ללמדו מצוות – הקב”ה לימד את המצות לישראל… להשיאו אישה – הקב”ה אמר להם “פְּרוּ וּרְבוּ” (בראשית א,כב).
האב זקוק לבנו להאכילו, ולהשקותו, לרחצו, לסוכו ולהלבישו – וכן עשה הקב”ה לישראל: “וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ… וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה… וְלַחְמִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָךְ…” (יחזקאל טז,ט-יט).
מה האב נותן לבנו נכסים, כך הקב”ה עשה לישראל: “וְאֶתֶּן-לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה” (ירמיהו ג,יט). ומה הבן חייב להיות מעלה לאביו דורון, כך אמר הקב”ה לישראל: “…כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַד’ עֹלָה…”.
גם כאשר הקב”ה מעניש את בניו, עדיין הוא בבחינת אב, המרחם בטבעיות על בניו אף-על-פי שהעניש אותם. המצוות התלויות בארץ משולות לדורון, למתנה שמעניק הבן, הרואה צורך לכבד את אביו ולהביע את הוקרתו בפניו.
מעבר לבשורה כי יקיימו מצוות כשיכנסו לארץ, עצם הופעת הציווי מיד לאחר הגזירה, מהווה אות לאהבתו אותם. הקב”ה אוהב את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצוות. קשר זה בא לידי ביטוי גם בתפילת ערבית, בה אנו אומרים: “עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת…”.
חיבת ישראל ניכרת במיוחד כאשר העם על אדמתו בארצו. הקשר ההדוק בין התורה, ישראל וארץ-ישראל ניכר בפרשתנו. אהבת הקב”ה מתגלה ביתר שאת לאחר קיבוץ הגלויות, כאשר הגיע זמן גאולתם של ישראל, ומתגלה האהבה הנסתרת שהייתה חבויה בגולה. היא מתממשת כאשר ענפי האילנות מניבים תנובה, והארץ מחזירה אהבה לבניה, בוֹניה.
