ביום מותו של משה, שהוא גם יום לידתו )ז’ אדר( כינס את העם ,אותו הנהיג ביד רמה במשך כארבעים שנה, ל”שיחת פרידה”. כולם באו
לכינוס זה, מראשי העם ושופטיו, עד אחרון הילדים הקטנים, כולל הגֵ רִ ים מבני העם הכנעני שהצטרפו לאומה הישראלית, והיו לחוטבי עצים
ושואבי מים.
העם שמע בפרשה קודמת את הקללות הרבות ) תשעים ושמונה, ועוד ארבעים ותשע בספר ויקרא( העלולות ל”נחות” על העם באם יעברו
על אחד האיסורים המפורטים בקללות, ונכנס לדיכאון. כיצד נעמוד בכך? איך נוכל לספוג עונשים ומכות כבדים כמו אלו המתוארים
באותן קללות? משה הרגיש שהוא חייב “להרגיע” אותם והחל את נאומו במשפט: אַתֶּם נִצָּבִים הַּיֹום כֻּלְּכֶם… הדגש על המילה היום.
כלומר, למרות שבשנות שהותכם הרבות במדבר הכעסתם את הקב”ה לא מעט, למרות כל זאת, נשארתם בחיים עד היום. בכך ביקש משה
ל”הרגיע” את העם.
כשם שמשה נפרד מהעם בשיחה נוקבת, כך אנו, קוראים פרשה זו תמיד בשבת שלפני ראש השנה, ונפרדים באמצעותה מהשנה שעברה.
הבה נתעמק קמעה בתוכנו של אותה שיחה, שהיא בעצם ”שיחת יחיד”. ראשית, משה מגדיר את המטרה, כריתת ברית בין עם לאלוקיו:
לְּעָּבְְּרָך בִבְִּרית ה אֱֹלהֶיָך ּובְּאָּלָּתֹו אֲשֶּר ה אֱֹל קֶיָך כֵֹּרת עִמְָּך הַּיֹום: )דברים, פרק כ”ט, פסוק י”א(
בעזרת המטרה שואפים וחותרים להגיע אל היעד והחזון, שהוא הקשר בין עם ישראל לאלוקיו:
לְּמַעַן הָּקִים אֹּתְָך הַּיֹום לֹו לְּעָּם וְהּוא יִהְּיֶה לְָּך לֵאֹלקִים כַאֲשֶּר דִבֶר לְָּך וְכַאֲשֶּר נִשְבַע לַאֲבֹּתֶּיָך לְּאַבְָּרהָּם לְּיִצְּחָּק ּולְּיַעֲקֹּב:
)שם, פסוק י”ב(
בזמן כריתת הברית משה מביט וצופה על העתיד – לכל הדורות הבאים, הקרובים והרחוקים, שכביכול גם איתם “כורת” משה ברית:
וְֹלא אִתְכֶם לְּבַדְּכֶם אָּנֹּכִי כֵֹּרת אֶת הַבְִּרית הַזֹּאת וְאֶת הָּאָּלָּה הַזֹּאת:
כִי אֶת אֲשֶּר יֶשְנֹו פֹּה עִמָּנּו עֹּמֵד הַּיֹום לִפְּנֵי ה אֱֹלקֵינּו וְאֵת אֲשֶּר אֵינֶּנּו פֹּה עִמָּנּו הַּיֹום: )שם, פסוקים י”ג- י”ד(
בהמשך, סוקר משה את הסכנות הרבות האורבות לעם, ואם חס וחלילה נסטה מן הדרך, נֵ עָ נֶ ש ונורחק. אך תמיד המבט אל העתיד:
וְהָּיָה כִי יָבֹּאּו עָּלֶיָך כָּל הַדְּבִָּרים הָּאֵלֶה הַבְָּרכָּה וְהַקְּלָּלָּה אֲשֶּר נָּתַתִּי לְּפָּנֶי ָך וַהֲשֵׁבֹּתָ אֶל לְּבָּבֶָך בְּכָּל הַּגֹויִם אֲשֶּר הִדִיחֲָך ה’
אֱֹלקֶיָך שָמָּה: וְשַבְּתָ עַד ה אֱֹלקֶיָך וְשָמַעְּתָ בְּקֹּלֹו כְּכֹּל אֲשֶּר אָּנֹּכִי מְּצַּוְָך הַּיֹום אַתָה ּובָּנֶיָך בְּכָּל לְּבָּבְָּך ּובְּכָּל נַפְּשֶָּך:
)שם פרק ל’, פסוקים א’-ב'(
גם כשהמצב “על הפנים”, כשבאים עלינו הקללות )לאחר, או תוך כדי הברכות(, אל ייאוש – יש מוצא ויש פתח תקווה. ניתן לשוב, ניתן
להתחרט על העבר ולחזור ולשמוע בקולו של הבורא. בפסוקים הבאים מתואר, שאם אמנם נלך בדרך זו, התוצאה לא תאחר לבוא: הקדוש
ברוך הוא מצידו, גם הוא ישוב אלינו, יקבץ גלויות מכל קצווי עולם, יכה באויבינו, ובסופו של תהליך:
… כִי יָשּוב ה’ לָּׂשּוׂש עָּלֶיָך לְּטֹוב כַאֲשֶּר ׂשָׂש עַל אֲבֹּתֶּיָך )שם, פסוק ט'(
כיצד שומרים על מתח חיובי? כיצד מניעים ] מלשון להניע[ את האדם להתחרט על מעשיו הרעים ולשוב מדרכו הרעה? כיצד מחדירים
מוטיבציה חיובית של עשייה? נקשיב למשפטים ה”חזקים” בהמשך נאומו של משה:
כִי הַמִצְּוָה הַזֹּאת אֲשֶּר אָּנֹּכִי מְּצַּוְָך הַּיֹום ֹלא נִפְּלֵאת הִוא מִמְָּך וְֹלא ְרחֹּקָּה הִוא: ֹלא בַשָמַיִם הִוא לֵאמֹּר מִי יַעֲלֶה לָּנּו
הַשָמַיְמָּה וְיִקָּחֶהָּ לָּנּו וְיַשְמִעֵנּו אֹּתָּה וְנַעֲׂשֶּּנָּה: וְֹלא מֵעֵבֶר לַּיָם הִוא לֵאמֹּר מִי יַעֲבָּר לָּנּו אֶל עֵבֶר הַּיָם וְיִקָּחֶהָּ לָּנּו וְיַשְמִעֵנּו
אֹּתָּה וְנַעֲׂשֶּּנָּה: כִי קָּרֹוב אֵלֶיָך הַדָּבָּר מְּאֹּד בְּפִיָך ּובִלְּבָּבְָּך לַעֲׂשֹׂתֹו:
מהו המסר ?
לכל אחד יש משימות לביצוע. כל יום וכמעט כל היום. אם בבית או בעבודה, אם בלימודים או בצבא. משימות המוטלות משמים ]מצוות [
או ארציות. משימות שהוטלו עלינו, או שאנחנו החלטנו לבדנו לבצען – בכל תחום בחיינו. המשימות מורכבות ממטלות קטנות וגדולות אותן
עלינו לבצע. מתוך נאומו של משה אנו לומדים כיצד עלינו לנהוג כדי לבצען באופן חיובי. לאחר בדיקה שאמנם המשימות מתאימות עבורנו
יש להכיר ולהפנים את העובדה שאנו מסוגלים ליישמן. יש לחשוב שאכן המטלות ברות ביצוע: אינן בשמים, אף לא מעבר לים, הם כאן –
קרובים וניתנים ליישום. הכול תלוי בראשו של האדם, בהכרה ובאמונה שהוא יכול, מסוגל ורוצה לבצע את מטלותיו השונות.
כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ]עדיף לומר ולהצהיר כוונות[ ובעיקר – בלבבך ]הבנה והכרה עמוקים בדבר ישימות[ לעשות.
בהצלחה.
