איתן כהן
ראש כולל לשעבר (פרת’, תשס”ז – תשס”ח)
כיום מחנך ומוהל

 

“לא תשא את שם ה’ א-לקיך לשוא” – החומרה, קיום העולם ואורך הגלות

אחד מאיסורי עשרת הדברות שנדמה שפחות מדברים עליהם ביום יום הינו איסור “לא תשא את שם ה’ א-לקיך לשוא”.

שבועת שוא
פשט הפסוק מדבר על שבועת שוא כדברי רש”י על פי הגמרא במסכת שבועות (דף כט ע”א): “לשוא – לחנם, להבל, ואיזהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע – על עמוד של אבן שהוא של זהב”. על כך אמרה תורה “כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא”. הנשיאה של שם ה’ ללא כל צורך בצורה שקרית זאת מהווה חילול שם ה’ – שימוש בשם ה’ למטרות שקר וחולין.

הוצאת שם שמים לבטלה
הרמב”ן מוסיף הסבר נוסף על דרך הפשט:
“ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון ‘לא תשא שמע שוא’ (שמות כג א), ‘ובל אשא את שמותם על שפתי’ (תהלים טז ד). כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן ‘משא דבר ה” (זכריה ט א), וכן ‘ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש’ (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג ב). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י ב)
מנין שלא יאמר אדם לה’ עולה, לה’ חטאת, אלא יאמר עולה לה’, חטאת לה’, ת”ל קרבן לה’ (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר…”

אכן רבותינו דנו מפסוק זה על חומרת כל הוצאת שם שמים לבטלה, ומכאן אסרו גם ברכה שאינה צריכה (מסכת ברכות דף לג ע”א), ואפילו ברכה שיש ספק האם היא נצרכת או לא – הגם שהיא ברכה לה’, קבעו חכמים את הכלל הידוע: “ספק ברכות להקל”. קשה לנו לראות באיסור זה של הוצאת שם שמים לחינם כדבר חמור ביותר, הרי מה כבר עשינו? בסך הכל אמרנו משהו?!

ישירות לאחר איסורי עבודה זרה
אם נשים לב לכך שאיסור שם שמים לבטלה מופיע ישירות אחרי איסורי עבודה זרה, ועוד לפני שמירת שבת, נוכל לנסות לעמוד על חומרת העניין. אכן מהו הטעם שהאיסור להוציא שם שמים לבטלה – שמגיע ישר אחרי איסורי עבודה זרה?
הרמב”ן מסביר:
“וסידר זו המצווה אחר אזהרת ע”ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה’ הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כעניין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם א-לקיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע”ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו”. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר’ אברהם על הכתוב הזה כהוגן”.
אכן הביטוי “לא ינקה” הוא ביטוי חמור ביותר, להבהיר לנשבעים לשוא שאין זה דבר של מה בכך. הרמב”ן סיים את דבריו בביטוי מיוחד של שבח על דבריו של ר’ אברהם אבן עזרא על הפסוק הזה. הראב”ע בפירושו מסביר שהמילה “שוא” – משמעותה “שואה ומשואה”, “דבר בטל שאין בו ממש, והטעם: כשואה שאין שם ישוב”. קריאה בשם ה’ שלא לצורך הופכת את שמו יתברך לדבר בטל שאין בו ממש. לאחר מכן הראב”ע מביא מספר יצירה סוד בשם ה’ – “והיכל הקודש מכוון באמצע”, ושם ה’ מחזיק את היכל הקודש הנמצא באמצע העולם וכל העולם קיים רק בכוח שם ה’. והקורא בשמו לבטלה מבטל את קיום העולם.

חמור יותר מלא תרצח ולא תנאף והסיבה לאורך הגלות – שבועת שוא
לראב”ע אריכות דברים בעניין זה שבה הוא מסביר את חומרת שבועת השוא, ולאור כך מסביר מדוע לא הייתה ברירה לזקנים בימי יהושע שנשבעו לגבעונים, אלא לעבור על איסור “לא תחיה כל נשמה”, והעונש החמור שקיבל בית שאול שהרג את הגבעונים. וכן את חיוב השבועה לרחב, על אף שהשבועה הייתה על ידי המרגלים שהיו רק שני נערים צעירים. ואף את מעשהו התמוה של משה רבנו, עת כל העם מתארגן ליציאה, הוא, המנהיג הגדול, כמו שכח משהו, הולך לחפש את עצמות יוסף – שהשביע את בני ישראל לקחת את עצמותיו ביציאת מצרים. הראב”ע אף כותב שיראה ללומד “כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו”. בסיום דבריו כותב כך:
“והארכתי בדברים, למען ראותי את בני גלותנו במלכות ישמעאל ואדום נשבעים בשם בכל רגע עד שהיה להם לחוק (=הרגל), ולא ירגישו שנשבעו. ואם יוכיחם מוכיח, ישבעו שלא נשבעו. והרוצח ירצח פעם אחת או שתיים. גם הנואף ינאף פעמים ספורות. ואלה ישבעו בכל יום ובכל רגע עד כי חדל השומע לספור כי אין מספר. ואילו לא היה בישראל רק זאת הרעה לבד היא מעכבת ביאת הגואל. והלא יעורו משנתם אלה עורי לב, כי הרוצח את אויבו השיג את תאוות נפשו להינקם. גם כן הנואף והגנב. ואלה יחללו השם חנם, והכתוב אמר כי לא ינקה”.

יהי רצון שיהיה שם שמים מתקדש על ידינו, ונזכה לגאולה שלמה בב”א.