כיום רכז פעילות מכללת הרצוג באמריקה הלטינית
לגרסת הPDF לחץ כאן
פרשת כי תצא מלאה במצוות, לפי ספר החינוך יש בה לא פחות מ-74 מצוות, כלומר, בפרשתנו יש קצת יותר מ-12% מתרי”ג המצוות. חלק גדול מאותם מצוות עוסקות בחברה וביחס הנכון בין המרכיבים אותה. ננסה להתמקד על מספר נושאים בודדים מתוך הפרשה ולהבין מה התרומה של אותם נושאים לחיים המשותפים בתור חברה.
פרק כ”ב מתחיל עם מצוות השבת אבדה ובו נאמר:
“לֹֽא תִרְאֶה֩ אֶת שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם, הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ. וְאִם לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ, וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ. וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֜ה לְכָל אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ, לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם. לֹא תִרְאֶה֩ אֶת חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם, הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ.”
זה מאוד מעניין לראות שהתורה לא רק דורשת מאיתנו להשיב אבדות, אלא גם מצווה עלינו לא להתעלם מהם. יכולנו להתיר לעצמנו – ברור שלא אקח לעצמי את מה שמצאתי, אבל למה להתחיל להתעסק עם משהו שלא שייך לי ויגרום לי לטורח מיותר?
אז התורה לא רק ששוללת מחשבה כזו אלא גם מחייבת לפתוח את ביתנו ולדאוג למה ששייך לאחרים עד שיבוא אחי וידרוש מה ששייך לו. אפשר לומר שזה בבחינת “שומר רכוש אחי אנוכי”.
צריך לשים לב להבדלים שבין הפסוקים א’ ו-ד’; בפסוק א’ במדובר על מקרה שכנראה אף אחד חוץ ממני לא יודע על המפגש עם רכוש של אחרים, אז אני מצווה לא להתעלם ואפילו להתאמץ להחזיר. בפסוק ד’ אני רואה ונראה על ידי אחרים וגם במקרה הזה אני מצווה לא להתעלם ולעזור, יחד עם מי שנמצא בצרה.
הכלי יקר מרחיב ומסביר לנו עד איפה מגיע חובתנו לגבי השבת האבדה:
“…ע”ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי, כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם – ‘והתעלמת מהם’ צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה.
אמנם ‘השב’. רצה לומר, אם יש בהם כדי השבה, שאינן נדחים לגמרי אלא אפשר לך להשיב את נדחם, אז ‘תשיבם לאחיך’ – חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.”
כל הרעיון כאן היא ערבות הדדית ולדאוג אחד לרכוש של האחר, גם כאשר אני איתו פנים אל פנים וגם כאשר אני יכול לעשות את עצמי כאילו לא רואה ולא מוצא שום דבר בסביבתי.
לכל אחד מהאנשים בחברה יש תקופות שבהם הוא צריך את העזרה של האחר, והתורה מזכה אותנו במצוות שונות כדי שנגיש את אותה עזרה. מהמשך הפרשה אנחנו גם יכולים לראות שמיש לא מוכן לעזור ולתמוך באחרים בעת צרה לא רשאי להיות חלק מקהל ה’; בין השאר נאמר בפרק כ”ג:
“לֹֽא יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה’, גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה’ עַד עוֹלָֽם. עַל דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ”
הציווי לא לקבל עמונים ומואבים בקהל ה’ מוסבר מפורש בתורה “על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים” ועל זה מוסיף המדרש
“על דבר אשר לא קדמו אתכם – לא זכרו הטובה שעשה אברהם ללוט, שאלמלא אברהם לא נמלט לוט מסדום, שנאמר ‘ויהי בשחת א-לקים את ערי הככר ויזכור א-לקים את אברהם וישלח את לוט מתך ההפכה (בראשית יט כט), והם לא באו מעולם אלמלא לא ניצל לוט”
המדרש מזכיר יסוד חשוב של הכרת תודה. עמון ומואב כנראה שכחו מאיפה הם באו, ולא הכירו תודה לאברהם ולצאצאיו. אנחנו יכולים להוסיף לסכם שכדי לגור בחברה מתוקנת בתוך קהל ה’ זה לא מספיק להיות עם עיניים פקוחות כדי לראות מי צריך עזרה, אלא גם צריך זיכרון היסטורי לפעול על בסיס של הכרת תודה והדדיות.
לתגובות: ko.shmuel@gmail.com
