“לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”

אביתר קרנר

שליח במונטריאול (תשפ”ו)


לחצו כאן לגרסת PDF
לתרגום בספרדית ופורטוגזית
יש רגעים בהיסטוריה שנראים כמו נס, אבל כשמתבוננים בהם מקרוב מגלים שהם נס כתוצאת אדם. תוצאה של בחירה של עם אחד שבחר בה לפני אלפי שנים, ושמר עליה בעקשנות שאין לה מקביל בתולדות האנושות.
האימפריות שכבשו את העולם, רומא, בבל, יוון ושלטו בעולם בכוח הזרוע, כיום אפילו אבק לא נשאר מהן. ואילו עם קטן שכל אחת מהן ניסתה למחוק אותו אם במיליוני הרוגים או במאות אלפי גולים שנמכרו לעבדות, בהעלאת מקדשם באש, במחיקת ששם מן המפה אבל אותו עם, נרדף ונבזה חזר לארצו אלפי שנים לאחר מכן כשהוא שומר על מסורתו ויודע בדיוק היכן נמצאים המפתחות.
בשעה שיצאו הגולים אל כל קצוות תבל נאחזו הגולים בדבר אחד ונשבעו שבועה שהפכה לנשמת אפם” :אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי” לא היה זה רק ביטוי של געגוע זאת הייתה הצהרה משפטית של עם כלפי מולדתו. חוזה שנחתם על גדות נהרות בבל, ונשמר בכל דור ודור, בכל הגלויות ובכל תנאי הסבל, בתוקף ובעוצמה שלא נדעכה עם השנים..
חכמי ישראל ידעו ששבועה לבדה לא מספיקה וששבועה שחיה רק בפה מתה עם הדור הראשון, אם רוצים שהשבועה תחיה לנצח, צריך להחיות אותה בכל יום מחדש ולהחדיר אותה לתוך הגוף, לתוך השגרה ולתוך הרגעים שמהם עשויה החיים, וכך הם תפרו אותה לתוך הבד של החיים.
ברגע הגדול ביותר שאדם חווה, ביום חתונתו, כשלבו שלם ועולמו מלא, שוברים כוס. ברגע השבור ביותר, כשהאבל כבד מנשוא ואין מילים, מנחמים: “תנוחם עם אבלי ציון.”  
שמחה? ירושלים.
אבל? ירושלים.
כאילו אמרו: לא משנה מה יקרה לנו, לא משנה באיזו קצה עולם נימצא, את ירושלים לא עוזבים
ומן הנוסח הקבוע פרצה הכמיהה גם אל השירה. משוררים מאשכנז ומספרד, ממרוקו ומתימן, מקייב ומבגדד אנשים שמעולם לא פגשו זה את זה, שדיברו שפות שונות ולבשו בגדים שונים ואכלו אוכל שונה, כולם שפכו את נשמתם אל מילים שדיברו על אותו בית.
זו לא הייתה נוסטלגיה. נוסטלגיה היא געגוע לעבר שנגמר. זו הייתה ודאות של עתיד. הנביאים הבטיחו, החכמים קבעו, המשוררים שרו והעם בכל קצות העולם חזר על אותה נקודה: אנחנו חוזרים. לא “אולי”. חוזרים.
וביום כ”ה אייר תשכ”ז יום שאינו “יום” אלא שם קוד לנס, שבו קרב אחד שסגר מעגל של אלפי שנים. בכ”ח אייר איננו יום מקרי אלא הוא, אותו תאריך בדיוק שבו לחם עם ישראל את מלחמתו הראשונה בעמלק, עוד בדרך ממצרים לארץ המובטחת. אז, לראשונה, עמד עם עברי צעיר ולחם על זכותו להיות חופשי וניצח. ואלפי שנים לאחר מכן, באותו תאריך, צנחנים ישראלים פרצו לרחובות ירושלים העתיקה וחזרו אל הכותל המערבי, אל האבנים שעליהן בכו אבותיהם בחלומותיהם מבגדד ועד ורשה, ממרקש ועד קייב.
אחרי כל התפילות, כל הפיוטים, כל הכוסות השבורות בחתונות ואחרי כל הדמעות באבל, כשמוטה גור צעק “הר הבית בידינו!” הוא לא ידע שהוא סוגר משפט שנפתח על גדות נהרות בבל. שבועה שנשמרה דרך אינקוויזיציה ופוגרומים, דרך אושוויץ ושדות מוות, דרך אלפי שנות נדודים, קוימה. ברגע אחד. על ידי עם שסירב, בכל הדורות, לשכוח.
ביום ירושלים אנחנו לא חוגגים רק ניצחון צבאי. אנחנו חוגגים שיש עמים שלא ניתן לגרש אותם ממולדתם, גם כשמגרשים אותם. שמולדת לא יכולה להימחק כל עוד ישנם אנשים שמסרבים לשכוח אותה. שהשבועה “אם אשכחך ירושלים” לא נשברה, לא ביד רומא, לא ביד ההיסטוריה, ולא ביד כל מי שחשב שסיפור זה הגיע לסיומו.ואנחנו, היוצאים לשליחות בקצות תבל, נושאים עמנו את אותו מפתח שנשמר אלפי שנה. אנחנו נוסעים להזכיר לכל יהודי שנפגוש במונטריאול, בפריז, בבואנוס איירס, בטוקיו, ביוהנסבורג, שהוא חלק מהסיפור הזה. שהשבועה עדיין בתוקף. שהאש עדיין דולקת.
הסיפור לא הגיע לסיומו.
אלא חזר הביתה.

       

לתגובות: evyatar.kerner@ktmmtl.org