הרב אליהו בלום

ראש כולל לשעבר בקליבלנד (תשנ”ח-תש”ס)
רב בית כנסת המרכזי נו”ש חיפה, אב”ד לדיני ממונות “ארץ חמדה”, חיפה


לגלות את האור

חודש אייר הוא החודש שמסמל יותר מכל, בשלושת הדורות האחרונים, את חיבתה הגדולה של ארץ ישראל, של מדינת ישראל ושל ירושלים.
זה החודש בו שליחי תורה מציון, לאחר ששהו  כבר תקופה משמעותית – מרבית השנה – בקרב הקהילות בחוץ לארץ, יכולים להוסיף אהבה ולחזק את הקשר מכוח היחס המיוחד שלהם לארץ ישראל, לעם ישראל היושב במדינתו ולירושלים עיר הקודש.
קשר זה בא לידי ביטוי בעצם הווייתם אך ראוי לעסוק בו במסגרת הקהילה.

פרשתנו, פרשת “בהר” מבשמת אותנו במצוות הקשורות בטבורן לעצם ההוויה של עם ישראל היושב על אדמתו – השמיטה והיובל.
לא הרי השמיטה כהרי היובל. הן שונות זו מזו בחלק מדיניהם, בזמנים בהם הן מתקיימות ובמה שהן מסמלות.
במהלך הדברים אנסה לעמוד על הבדל יסודי ומהותי ביניהם, שמזכיר לנו את ההבדל שבין השבת למועדים.

בתחילת פרשתנו נאמר: דַּבֵּ֞ר אֶל בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ'”
ובהמשך: “וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ”
היחס שבין שתי הגדרות אלו לשנת השמיטה “שבת לה'” ו-“שבת הארץ” מוליך אותנו לשתי תפיסות שונות ביחס לשנת השמיטה.
מצד אחד יש את שבת הארץ שמבטאת את שביתת האדמה מההיבט החקלאי, מחד, ואת המציאות שנוצרת בארץ בין אדם לחברו בתוך עם ישראל, מאידך.
ומצד שני שבת לה’, שמשמעותו שייעודה של שנת השמיטה היא ליצור מציאות רוחנית שונהבה כולם מכירים באלוקותו של הקב”ה ומקבלים אדנותו. כלשון ספר החינוך [מצוה פד]:
משרשי המצווה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם …והוא כעניין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו   להפקירם.

התפיסה של ספר החינוך שבשנת השמיטה אנו מוסיפים אמונה בבורא העולם ומחדשו, מחדדת את הזיקה המובהקת שבין שבת בראשית לבין שנת השמיטה. שתיהן יוצרות מציאות רוחנית שונה ושתיהן מזכירות לנו שהקב”ה ברא את העולם בששה ימים ונטע בו גם זמן עצירה, מנוחה והתבוננות – “וביום השביעי שבת וינפש” .
כבר חז”ל בתורת כהנים על פרשתנו, עמדו על הזיקה שבין השתיים
“כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה’ כך נאמר בשביעית שבת לה'” [ספרא בהר]  
גם המפרשים הראשונים עה”ת בפרשתנו, רש”י, אבן עזרא ורמב”ן, עמדו כל אחד בדרכו שלו על הקשר והזיקה שבין שבת בראשית לשנת השמיטה.

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה”משך חכמה”, מסביר בדרך הלכתית מיוחדת את הקשר שבין שבת בראשית לבין שנת השמיטה, וזו לשונו:
לעניות דעתי נראה, דדינא אתי לאשמועינן, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יום טוב, דשבת קביעא וקיימא, ויום טוב ישראל מקדשי להו, ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעא וקיימא [עיין ביצה יז, א]. כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל…
הוי אומר, כשם ששבת היא קביעא וקיימא  וחלותה אינה תלויה במעשינו, כך גם השמיטה היא קביעא וקיימא והיא חלה גם ללא כל מעשה בית דין. זאת לעומת ימים טובים התלויים בקידוש בי”ד ואינם חלים ללא קידוש בי”ד, כך גם היובל תלוי בקידוש בית דין.

ואכן, לשון הפסוקים ביחס ליובל מדגישים את חשיבות מעשינו כמקדשים את היובל:
וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם. וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל יֹשְׁבֶ֑יהָ. יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ”
הפעולות שנדרשות מאיתנו בתחילת שנת היובל הן פעולות אקטיביות של קידוש ממש ע”י בית הדין ואם הן לא נעשו אין היובל חל.
 ה”משך חכמה” אומר זאת במפורש בהמשך דבריו:
דיובל תליא אם לא תקעו, או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות, אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל…
הדמיון המיוחד של השמיטה לשבת מבחינת הקדושה העצמותית, בחינת “אפקעתא דמלכא” לעומת מערכת החגים וקדושת היובל שתלויות בקידוש עם ישראל, ואשר חלותן הוא מותנה בפעולותינו, מחדדות את האופי המיוחד של כל אחד מהצדדים.
השבת והשמיטה מסמלות את הקדושה שבתוך הטבע, שנבראה עם בריאת העולם, ולכן השמיטה היא שבת לה’ שמעידה על חידוש העולם.
לעומת זאת שנת היובל וגם מערכת החגים מסמלות את יכולתו של האדם לצאת מטבעו ולעלות מעליו ולהטביע חותם של קדושה על העולם. אכן, הפעולות הנדרשות מאיתנו ביובל –שמיטת קרקעות והחזרתן לבעליהן ושחרור העבדים הן התעלות מוחלטת מעל טבעו הרכושני של האדם ושבירת כל המסגרות, תוך קיום התביעה האלוקית לאחדות ולשוויון הזדמנויות ולהכרה “כי לי הארץ”.

אך יחד עם זאת חשוב להדגיש, שלמרות שבשבת ובשביעית הקדושה מוטבעת באופיין של הימים האלה מיניה וביה, אנו נדרשים לפעולות שיחשפו את הקדושה הזו. בשבת נאמר : “זכור את יום השבת לקדשו”, ולמדו חז”ל שחובה לקדשו בדברים בקידוש היום, בלבושנו ובכל התנהלותנו. כמו כן נאמר “שמור את יום השבת לקדשו”, ללמדנו שבשמירתה של השבת וההימנעות מכל מלאכה אסורה תוגדר גם כן אופייה של השבת.

אף בשביעית, שאמנם היא “אפקעתא דמלכא”, בסופו של דבר אין הדבר תלוי אלא בנו. עלינו להתנהג על פי אמות מידה אלו ולקיים את השביעית במעשינו, שאם לא כן תישאר ההגדרה האלוקית גנוזה במעמקים אך לא תבוא לידי ביטוי בעולמנו.

במילים אחרות, גם בצד המשוואה של שבת ושביעית, חובתנו לחשוף את הקדושה ולגלות את האור האלוקי המוטבע בהם.

“אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו”

לתגובות: eyblum@gmail.com