הרב אילן גולדמן
אברהם אבינו, נקרא אברהם העברי. ידועים דברי המדרש שמלמדים על מהות השם ‘עברי’. כל העולם היה בעבר אחד, ואילו אברהם היה בעבר השני. זהו משפט אחד קצר שמקפל בתוכו כל כך הרבה – אברהם הוא האיש נגד הזרם. האדם שנאמן לאמת שלו, גם אם הוא שונה לגמרי מהמציאות שסביבו. אברהם הוא האיש שלא מפחד מהחברה, מהתרבות ומהנורמה, ומוכן לעשות הכל בשביל לחיות על פי האמת הזו – ואף בכדי ללמד אותה לאחרים.
בשונה מן המדרש, רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, מציע פירוש אחר לגמרי לכינוי ‘עברי’ שדבק באברהם ובזרעו אחריו. נקדים ונציין כי שמות רבים לעמנו. בניהם נמצא את ‘עם ישראל’ או את ‘בני ישראל’, המייחסים אותנו לישראל אבינו. הראשון שקורא לעם בשם זה הוא פרעה: “וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ” (שמות א’, ט’). שם נוסף שבו אנו נקראים הוא יהודים. המקור לשם הזה הוא היות רובינו צאצאים של ממלכת יהודה, מתקופת בית ראשון. וכך נמצא את ה”יהודי” הראשון, בתנ”ך בדיוק בתחילת הגלות, (והוא בכלל משבט בנימין): “אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי”. (אסתר ב’, ה’).
אך ללא ספק, השם המקורי ביותר הוא היותנו “עברים”, וכבר אברהם עצמו נקרא כך (הרבה פעמים נשמעים אמירות כאילו אברהם הוא היהודי הראשון. וכי אברהם הוא צאצא של ממלכת יהודה?!): “וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי” (בראשית י”ד, י”ג).
בעוד ש’בני ישראל’ ו’יהודים’ הם בעלי משמעות היסטורית (כמקובל בשאר העמים), ומשייכים אותנו לאב אחד משותף, או לממלכה משותפת ממנה כולנו באים, הרי שהשם ‘עברי’, לפי הכוזרי, משייך אותנו לשפה העברית.
מקובל לחשוב שהשפה של עם נקראת על שם העם. ואילו אצלנו, העברים, ההיפך הוא הנכון – העם נקרא על שם השפה שלו. כמו כן, מקובל לייחס לשפה את התכונה המאפשרת התקשרות בין בני אדם. אך במדרש, וכן בהלכה, נוכל לראות שחז”ל ייחסו לשפה ערך עצמי, שכן מתברר שישנה מצווה ללמד את ילדינו עברית. ואם השפה הייתה רק דרך לתקשר, מה לי עברית מה לי שפה אחרת?
אלא, שהכוזרי מפרט בסגולותיה של השפה. העולם נברא בעשרה מאמרות – כולם היו בעברית. ה’ דיבר עם אדם הראשון בעברית. וכך ממשיך הוא על זה הדרך. למעשה, השפה העברית שימשה שפה אחידה לכל האנושות במשך עשרים הדורות הראשונים של העולם. השינוי חל רק כאשר החלו האנשים לנצל לרעה את יכולת התקשורת המשותפת של השפה העברית, והחליטו יחדיו למרוד בה’ ולבנות מגדל בבבל. אז, ה’ בלל את הלשונות, ולא ידעו איש את שפת רעהו, וכבר לא יכלו להמשיך את בניין המגדל.
מייד לאחר סיפור מגדל בבל מופיע על בימת ההיסטוריה איש יחיד ומיוחד – אברהם העברי. הוא האיש אשר ישמר את השפה המקורית של העולם, את השפה העברית. השפה נקראת על שם אבי אבותיו – עבר. שכן, עבר חי בתקופה אשר ה’ בלל את הלשונות, והוא שהמשיך את השפה העברית לדורות הבאים.
הייחודיות של השפה העברית איננה רק בעושר לשונה, אשר באה לידי ביטוי בעיקר בתנ”ך, בתורה, ובנבואה, במזמורי התהילים ובשאר הספרים. אלא, הייחודיות של העברית היא שהיא שפת הקודש. השפה שה’ ברא בה את העולם, השפה של אבותינו, השפה של הנבואה, ובעיקר – השפה של התורה.
השם משמואל מלמד יסוד נוסף וחשוב מאוד בענייני השפות. כאמור, אין השפה רק אמצעי למטרת התקשורת בין בני אדם – אלא יש בה ממהות התרבות של העם המדבר באותה השפה. הלומד שפה ומדבר בה, הרי הוא מתחבר למהות של האומה של השפה. ייתכן מאוד שמעולם לא ביקר בארץ של האומה ואף לא ראה אדם מאנשיה, ויחד עם זאת לתרבות הוא מתחבר. כגון, אדם הלומד ומדבר סינית, אך מעולם לא ביקר בסין, וגם מעולם לא פגש סיני – הרי שהוא יתחבר למשהו מהמהות של העם הסיני. וכפי שמעיד השם משמואל על סבו, הרבי מקוצק, שמאוד ניזהר שלימוד השפה המקומית (אותה היה חייב ללמוד על פי חוק), לא תשפיע על נפשו. אם שפה מחברת למהות של עם, הרי ששפת הקודש מחברת למהות של עם ישראל, למהות של עם סגולה, למהות של קדושה. הרי שכל המרבה לדבר בעברית, מחזק אצלו יותר את תכונת הקדושה.
השפה העברית המשיכה דרך אברהם, יצחק ויעקב אל עם ישראל ושימשה לרוב כשפה העיקרית של העם במשך שנות הקוממיות שלנו בארצנו. מאז גלינו מארצנו השפה כמו חלתה ונחלשה, אך הינה היא שוב קמה לתחייה יחד עם עם ישראל בעת שיבת ציון. אם פעם היה קשה עד בלתי אפשרי לשוחח בעברית, ושהיא תשמש כשפה יום-יומית, הרי שהיום “כל הרוצה יבוא ויטול”. ואם פעם, לא היה “בית” לשפה העברית, הרי שהיום ה”בית” של השפה, כמו הבית של העם – הוא כאן בארץ ישראל.
“כל הרוצה יבוא ויטול”
