האם יש לכותב הפרק ”שקט נפשי” או שמא הססנות ופחד?
האם הוא בטוח בישועתו, או אולי חושש מאוד מן הבלתי ידוע?
האם זהו שיר הבא מתוך אמונה וביטחון או מתוך נבכי היראה?
הכרזת הפתיחה החזקה של כותב המזמור מבטיחה מאוד: ממי אירא וממי אפחד? אם ה’ הוא האור שלו, ה’ הוא מגן ומושיע שלו (ה’ אורי וישעי) עד כדי שה’ הוא מעוז של כל חייו! כמין מגדל בנוי לתלפיות, ושה’ הוא שומר, הוא המגן והוא עתיד להושיע.
ועתה מתארים שלושה מצבים של התקפה עתידית אפשרית:
- אם רק יתקרבו וירצו ”לאכול” אותי או למצוץ את דמי (בקרוב עלי מרעים, לאכול את בשרי), אותם אנשים רעים, צרים ואויבים שלי, הם ייכשלו ויפלו, ללא סיכוי ולוא הקלוש ביותר (המה כשלו ונפלו).
- אף מצב יותר קשה, שלא רק יתקרבו, אלא מחנה שלם של אובים ומרעים יחנה לידי, וירצה למגר ולתקוף אותי קשות (אם תחנה עלי מחנה) – גם אז, ביטחון שלם יש לי בקב”ה, השומר ומגן עלי, והם לא יוכלו לי (לא ירא ליבי)
- ואם בכל אופן תחל מלחמה, והאויב ישלח את חיציו כנגדי (אם תקום עלי מלחמה), גם אז בטחוני חזק ואיתן, ואין אני ירא כלל (לא ירא ליבי).
השאלה הנשאלת היא, מניין הביטחון הגדול והעצום הזה? והתשובה ניתנת מיד: מכיוון שכל שאיפותיו, כל מאווייו הם רוחניים (אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש), התקדשות והיטהרות בהיכל ה’. כל חיי איני רוצה מאומה, זולת ישיבה בביתו של הקדוש ברוך הוא (שבתי בבית ה’), לראות כיצד ה’ פועל ומשגיח על העולם בנעימות ובהדר, ולהיות ”בן בית” בהיכלו (לחזות בנעם ה’ ולבקר בהיכלו).
ועתה מתחילה הנסיגה, הביטחון מתחיל להתערער. כבר מתחיל הפחד לחלחל וצריך סוכה להיות מוצפן בה (כי יצפנני בסכה). ואם לא תפסיק סוכה, שכן זהו ”בית זמני”, יש צורך באוהל, ”בית קבוע” של האדם, כפי שהכרנו מאברהם אבינו, אשר שכן באוהלו, היא ביתו (יסתירני בסתר אהלו). אבל כידוע, גם אהל אינו מקום מוגן דיו, ולכן יש צורך בבית אבן, בעית עומד על תילו, ולא זה המחובר לקרקע רק בזיזים (בצור ירוממני).
מה עתה? שואל המחבר: עת צרה היא ועלי להיוושע. ממשיך וכותב: לפחות לי הכוח להתרומם ולהיות בעליונות אסטרטגית ביחס לאוייבי, אני רוצה להיות ”מעליהם” ולשלוט בהם (ירום ראשי על אויבי סביבותי). ואם אזכה לכל, למרות שאיני מוגן בסוכה/אוהל/בית סלע, למרות שאני בשדה הקרב, אך אם רק אשלוט במצב, כבר אז ארגיש אסיר תודה לקב”ה ואקריב לו קרבן תודה (שמע ה’ קולי אקרא).
אבל בפועל, כנראה שהכמיהות והציפיות לא מומשו, ועתה יש נסיגה נוספת בהרגשת הביטחון המלא כפי שהובעה בתחילה – יש כבר תפילה ותחנונים: אנא – שמע אותי, עזור לי אני בצרה, חון אותי ממצוקה ותענה על לתפילותי (שמע ה’ קולי אקרא, וחנני וענני).
ומכאן מתחילה תפילה ארוכה שראשיתה מעומק הלב (לך אמר ליבי) המשדל פני האדם לבקש ולהתחנן רק לראות את פניו של הקב”ה, כ”פנים אל פנים”. משלב זה של התפילה, חלה הידרדרות עצומה בחוסן האישי שלו ובביטחון העצמי שלו. כבר אין ביטחון מוחלט, כבר אין בקשה צנועה לחסות באוהלו של הקב”ה, אלא ישנה תפילה / תחינה / בקשה תוך כדי תביעה (אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך). ממש הרגשת חוסר אונים, קריאה להצלה נואשת (אל תטשני ואל תעזבני), כביכול שם את כל מבטחו בתוצאות התפילה, ללא ידיעה מה ילד יום. אין לי מקום מבטחים כלל וכלל, כל רעי ושומרי נטשוני, אף אמי ואבי, שבדרך כלל אינם נוטשים את ילדם – גם הם כבר אינם משענת שאוכל להישען עליה (כי אבי ואמי עזבוני), וכביכול, אני ”אסופי” ואין מי שיושיעני מלבדך, ה’ (וה’ יאספני).
לאחר קריאת נואשות לעזרה, שלב הרגשות הפנימיות ביותר הבוקעות מתוך מצוקה נוראה, מתוך מצב חירום, בא השלב השני, היותר שכלי / חשיבתי – אני מבקש עזרה וסעד, אך עלי גם מוטלת חובה, גם אני חייב לעמוד בסטנדרטים, ולשם כך עלי להתקדם.
אני זקוק למורה דרך (הוריני ה’ דרכך), אני זקוק לסייעתא דשמייא, זקוק ללמוד ולהבין מהי דרכה של תורה – דרך האמונה והביטחון (נחני באורך מישור). זאת ועוד, אומר המתפלל: אין אני מבקש רק למעני, גם שמך הגדול שלא יתחלל בגויים חשוב בעיני, ואם אהיה בצרה, אם יבוא עלי ייסורים, אזי הגויים (שוררי) עלולים לשמוח ויהיה חלילה חילול ה’ גדול (למען שוררי – הלשון קצת קשה, לעניות דעתי היה צריך להיכתב “פן שוררי”).
ה”צרים” עליו, שבתחילת הפרק לא הפחידו כלל וכלל (המה כשלו ונפלו), עתה – הם מקור שיש לפחד ממנו. יש צורך בסייעתא דשמייא גדולה (אל תתני בנפש צרי). ואם חס וחלילה אפול בידיהם, יש להם סייענים בקרבנו שישמחו להיות לעזר ביד האויב הצר. הם יעידו נגדי עדויות כזב (כי קמו בי עדי שקר) ואף יפריחו עלי בדיות, בדמות מעשי חמס וגזל (יפח חמס) <תמיד היו ולצערנו מכירים זאת גם היום>.
עתה, לאחר תהפוכות של המתפלל, מגיע שלב הסיכומים, שלב ההצהרות, שלב המסקנות:
דבר אחד ברור כשמש: ביטחון בה’ שהקרנתי בתחילה, שהפך אט אט לפחד ומורא, תמיד חייב להיות מלווה בתחושה בסיסית ש”הוא ואין בלתו”. ה’ הוא הנותן חיים לכל חי, הוא הנותן טוב וגם להיפך, אי אפשר בלעדיו (לולא האמנתי לראות בטוב ה’ – אין פה המשך למשפט, המציין מה היה קורה אם אמנם לא האמנתי, כיוון שזה ממש מובן מאליו: פשוט לא הייתי קיים אילולא אמונה מרכזית זו!)
ועתה באה ההנחיה שהיא אולי תפתור לנו את חידת הפרק: האם המתפלל בוטח בה’, או שמא פוחד וירא וחושש ממה שיקרה לו?
יש לשאוף תמיד להרגשה של ”קווה אל ה’ ” ואז ממילא נחוש בכל איברינו תחושה של ”ה’ מעוז חיי ממי אפחד, לא יירא ליבי”, מכיוון שיש תקווה וביטחון בסיסי בה’ – אין חשש ומורא מהסובב אותנו.
אך החיים לא תמיד מאירים פנים. המציאות לפעמים קשה ומציקה: אויבי סביבותי, אמי ואבי עזבוני וכן הלאה. אז, יש להתחזק, להתפלל, לאמץ את הלב (חזק ויאמץ לבך), ו… להרגיש מתוך המצוקה והמכאובים, מתוך הפחד שמנסה לחדור אלינו, גם אז, ואולי ביתר שאת את ה”קווה אל ה’ ”.
לסיכום: המחבר מנסה להכניס אותנו לתוך עולם דיאלקטי של המאמין והבוטח בה’: הוא אמנם בוטח בה’ ללא גבול, אך מנגד חושש ופוחד. התשובה לכך היא: אמנם כן – זו דרכנו, אלה הם חיינו, אין שקט ושלווה מובטחים לנו, כל חיינו חיים כמטולטלת בין הביטחון והפחד, אך משימתנו לחיים היא לקוות אל ה’. להתחזק כל פעם מחדש, כאשר המטולטלת נוחתת מטה, ושוב לקוות אל ה’ וחוזר חלילה.
