יואב כהן-חדד
שליח לשעבר בממפיס (תשס”ז)
העולם משחית את דרכו. עבירות של גילוי עריות, עבודה זרה וגזל נעשות ע”י בני האדם עד כדי החלטה אלוקית שאין לאפשר לעולם זה להמשיך ולהתקיים ויש להחריבו עד היסוד. נח מקבל ציווי לבנות תיבה ובעזרתה למלט את נפשו, משפחתו ומספר מצומצם של בעלי חיים שימשיכו את קיום העולם לאחר החרבתו. גשם חזק ניתך ארצה והתורה מספרת לנו: “ויבא נח ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול”.
לכאורה זהו תיאור סתמי של השתלשלות האירועים אך המדרש ראה כאן את עומקו של הפשט ואת כוונת התורה:
“אמר רבי יוחנן: נח מחוסר אמנה היה. אילולי שהגיעו המים עד קרסליו לא נכנס לתיבה”.
רבי יוחנן מדקדק מסיפיה דקרא -” מפני מי המבול”. נח לא נכנס לתיבה בשל ציוויו של ה’ והיה מפקפק אם יתקימו דבריו אם לאו. רק לאחר שראה שמים מתחילים לכסות את העולם פחד מפניהם ונכנס אל התיבה פנימה.
צריכים אנו לעיין מה ראה רבי יוחנן להוציא מבין השיטין ביקורת חריפה כ”כ על נח. היתכן לומר על נח זה, שהתורה מעידה עליו שהוא צדיק תמים, שהוא מחוסר אמונה?!
יתרה מכך, בפסוק קודם שיבחה אותו התורה וציינה באשר לבניית התיבה כי נח עשה ככל אשר ציווה אותו ה’. למה לחשוד בו שפעל מתוך ספקנות אם אכן יתגשמו הדברים?
נראה שאין זו דרשה חד פעמית של רבי יוחנן הנובעת מדיוק נקודתי אלא גישה שלימה בהבנת דמותו של נח.
אנו נפגשים שוב בדעתו במחלוקת המפורסמת על הפסוק “ונח איש צדיק תמים היה בדורותיו” המובאת בפירושו של רש”י:
“יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.
דעת הדורשים לגנאי היא דעתו של רבי יוחנן.
ושוב עולה שאלתנו – למה בחר רבי יוחנן באפשרות השלילית, הרי יכול היה לפרש ולהאיר את דמותו של נח באור חיובי בדיוק כשם שעשו זאת רבותינו הדורשים לשבח.
דומני שאפשר לשאול שאלה זו לא רק על רבי יוחנן כי אם גם על תפיסתנו אנו את נח. בסקר לא מדעי שאני עורך מדי שנה בפרשת נח בקרב תלמידי חכמים, יודעי ספר ובעלי בתים מתברר שרובם ככולם זוכרים את דבריו של רש”י על רבותינו הדורשים לגנאי ועל כך שבדור אחר לא היה נחשב כלום. מיעוט שבמיעוט זוכר גם את הדעה החולקת (שאגב מופיעה ראשונה ברש”י).
נראה לעניות דעתי שניתן למצוא את התשובה לכך בדברי הזוהר. בשני מקומות שונים משווה הזוהר בין נח לבין גדולי אומה אחרים.
אברהם: “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?
אמר רבי יהודה: מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם. תא חזי, בנח כתיב “ויאמר אלקים קץ כל בשר בא לפני וגו’. עשה לך תבת עצי גופר”. ואשתיק, ולא אמר ליה מידי, ולא בעי רחמי.
אבל אברהם, בשעתא דאמר ליה קב”ה, “זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו’. ארדה נא ואראה וגו'”. מיד כתיב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע”.
[“אמר רבי יהודה מי ראה אב רחמן כמו אברהם. בוא וראה בנח כתוב “ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'” ושתק ולא אמר כלום ולא בקש רחמים.
אבל אברהם בשעה שאמר לו הקב”ה “זעקת סדום ועמורה וגו'” מיד כתוב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע”].
ומשה: “תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא. בשעתא דאמר לו קב”ה למשה “ועתה אניחה לי וגו’ ואעשה אותך לגוי גדול וגו'” מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני. השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל כמה דעבד נח.
דכיוון דאמר ליה קב”ה דישזיב ליה בתיבותא דכתיב “ואני הנני מביא את המבול מים וגו'” וכתיב “ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. ואני הנני מקים את בריתי וגו’ ובאת אל התיבה”. כיוון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו. ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה. כד”א “מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח”.
[“בוא וראה מה בין משה לשאר בני העולם. בשעה שאמר לו הקב”ה למשה “ועתה הניחה לי וגו’ ואעשה אותך לגוי גדול וגו'”, מיד אמר משה וכי בשביל טובתי אעזוב דינם של ישראל ולא אבקש רחמים עליהם? עתה יאמרו כל בני העולם שאני הרגתי לישראל כמו שעשה נח.
כיוון שאמר לו הקב”ה שיציל אותו בתיבה שכתוב “ואני הנני מביא וגו’ וכתוב ומחיתי וגו’ ובאת אל התיבה”, כיוון שאמר לו שינצלו הוא ובניו לא ביקש רחמים על העולם ונאבדו.
ומשום זה נקראים מי המבול על שמו כמו שנאמר “כי מי נח זאת לי וגו'”].
ההבדל בין המנהיגים בולט. אברהם ומשה אינם מוכנים לקבל את גזירת ה’ על השמדת אחרים. הם מתפללים, זועקים ומבקשים מה’ כי יבטל את הגזירה והם אף מוכנים לשלם על כך מחיר אישי כבד (“מחני נא מספרך אשר כתבת”). הם מדברים קשות, אולי אף בחוצפה, אל ה’ בניסיון להגן ולהציל את העולם שסביבם ובכך ייחודם וציונם לשבח.
נח, לעומתם, ממלא אחר הוראותיו של ה’. הוא ניגש מיד, בלא דין ודברים, למלאכת עשיית התיבה. הוא אינו מתחנן על הצלת העולם כולו ואף אין הוא משמיע קול או תגובה כלשהי כנגד רבש”ע.
הביקורת על נח חריפה ביותר עד כדי כך שהנביא ישעיה מכנה את המבול מי נח. הפורענות נקראת על שמו ומיוחסת לו. פורענות שבאה בעטיו של נח בגלל שיכל למנוע אותה בתפילתו אך הוא לא נהג כן.
מתוך אותה הסתכלות השוואתית שעורך הזוהר עולה דמותו של נח כצדיק הדואג להציל את נפשו. ניתן לראות נקודה זאת גם בנביא. יחזקאל מקבל נבואה מאת ה’:
“בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה. והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב והמה בצדקתם ינצלו נפשם נאם ה’ אלוקים. לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה. שלשת האנשים האלה בתוכה חי אני נאם ה’ אלוקים אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו והארץ תהיה שממה. או חרב אביא על הארץ ההיא ואמרתי חרב תעבר בארץ והכרתי ממנה אדם ובהמה. ושלשת האנשים האלה בתוכה חי אני נאם ה’ אלוקים לא יצילו בנים ובנות כי הם לבדם ינצלו. או דבר אשלח אל הארץ ההיא ושפכתי חמתי עליה בדם להכרית ממנה אדם ובהמה. ונח ודניאל ואיוב בתוכה חי אני נאם ה’ אלוקים אם בן אם בת יצילו נפשם.”
המסר אותו רוצה להעביר ה’ באמצעות הנביא הוא שעם ישראל חטאו חטאים גדולים וחמורים והם יענשו עליהם בעונשים כבדים – דבר, חרב, חיה רעה, רעב. על מנת להבהיר עד כמה חמורים פשעיהם אומר הנביא כי אף צדיקים מפורסמים כאיוב, דניאל ונח, אילו היו חיים באותה התקופה ובאותו המקום לא היו מצליחים להושיע אותם והחורבן בוא יבוא.
נקל להבין כי דבר ה’ היה מועבר באופן חזק ומודגש אף יותר אילו נאמר שאפילו גדולי האומה כאברהם ומשה לא היו יכולים להגן על הדור בתפילתם והם לבדם היו ניצולים. שאף הם בגדלותם לא יושיעו דור חוטא ופושע שכזה.
אלא שהיא הנותנת. דווקא צדיקים כאיוב, נח ודניאל אינם יכולים להושיע בשעת הפורענות. דווקא צדיקים אלו מסוגלים להגן אך על עצמם בלבד ואין בכוחם להושיע עיר ועל אחת כמה וכמה להציל את הדור כולו, אולם אברהם (“האף תספה צדיק עם רשע”) ומשה (“מחני נא מספרך אשר כתבת”) בכח תפילתם ותחנוניהם על הציבור ביכולתם להגן על הכלל והם היו מבטלים את כל מיני הפורענויות האמורות.
אם כן עולות מול עינינו שתי תגובות לגזירה קשה – אברהם ומשה מחד המבקשים למען האחר ואילו נח מאידך שעסוק בהצלת נפשו ומשפחתו.
כיצד ניתן לתפוס מציאות כזו של אישיות המתוארת כצדיקה שאיננה מרחמת על סביבתה? שאינה חשה לעזרת העומדים בפני כליה? מהיכן נובע ההבדל הזה שבין נח הרואה את תחילת חורבנו של העולם וסוגר עצמו בתיבה ובין אברהם ששב ומתווכח עם ה’ למען הצלתם של הרשעים שברשעים – אנשי סדום ועמורה?
במדרש מובא משל אודות נח:
“רבי נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה. הציץ המלך וראה אותו. אמר לה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי. הדא הוא דכתיב את האלקים התהלך נח. ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך במבואות אפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאר לפני.”
וכדי להבין את המשל על חלקיו, מהו הטיט ומה כוונת “הלך עמי” נביא את פירוש הרא”ם:
“פירוש: שהיה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו שלא ילמד ממעשיהם, מפני שלא היה חזק באמונתו והיה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות ה’, כאילו היה עם ה’. אבל אברהם אבינו עליו השלום שהיה חזק באמונתו, לא היה מתיירא שמא ילמד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו.”
נח התהלך עם אלוקיו בלבד. הוא חי קרבת אלוקים אך זו אינה מאפשרת לו חיבור או קשר עם אנשי עירו. אין הוא מסוגל לפסוע בטיט, ברפש, בהבלי שאר האדם שסביבו והוא מוכרח להתנתק מהם. לשם שמירה על דרגתו הרוחנית הגבוהה, על צדיקותו, על תמימותו, הוא עוזב את הרשעים שסביבו לנפשם ומציל את נפשו שלו.
מכאן, מן הניתוק הפיזי, החברתי, הדרך אל הניתוק הנפשי קצרה. בידולו של נח מן החברה הוא שורש בעייתי שיצמיח אדם הרואה את מי המבול יורדים ולנגד עיניו מכחידים כל יצור חי על פני האדמה, רואה כיצד הרס וחורבן באים על העולם והוא אינו מבקש רחמים על עולם זה. הניכור שנח מרגיש כלפי בני דורו בשל חטאים נוראיים שביצעו גורם לו שלא לנסות ולבטל את רוע הגזירה. על כך “זכה” ונקראה הפורענות על שמו – “מי נח”.
לא כן אברהם. אף הוא חי בדור של עובדי עבודה זרה. אף הוא היה מייצגה היחיד של האמונה בה’. הוא נאלץ להתמודד ולהגן על אמונתו במאבק קשה מול אביו תרח ושאר משפחתו הדוגלים באמונה באלילים מאלילים שונים. אך למרות כל זאת הוא אינו מתנתק מסביבתו. הוא איננו מתנכר לאנשים סביבו או בז להם, אלא אדרבא, ההיפך הוא הנכון. מידתו המפורסמת ביותר של אברהם אבינו היא מידת הכנסת האורחים. הוא מכניס לביתו שלו כל עובר אורח וכל מי אשר אוהלו של אברהם נקרה בדרכו. הוא נותן לאורחיו מכל הטוב אשר חנן אותו ה’ אף אם אלו נראים לו כעובדי עבודה זרה.
אברהם בוטח באמונתו ובמעמדו הרוחני והוא אינו מפחד להימצא בחברתם של אלו שאינם רואים איתו עין בעין את האמונה באלוקים. קירבה זו לחברה ולכלל מביאה השפעה ברוכה של “אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים”.
ממילא מובנת כעת גם תפילתו של אברהם. כצדיק אשר מחובר לכלל, אף אם אלו רשעים גמורים, אברהם מרגיש קשר אל הרשעים שברשעים – תושבי סדום ועמורה והוא מבקש עליהם רחמים. הוא מתפלל וזועק מקירות ליבו, תוך ויכוח קשה בינו ובין קונו, על מנת שגם חוטאים אלו יזכו למחילה. הם אינם זרים בעיניו והעונש המוטל עליהם כואב לו אישית ממש כאילו היו בניו שלו, וכשם שאב לא יהיה מסוגל לראות את בניו סובלים אף כאשר חטאו ופשעו ועונש זה מגיע להם, כך אין אברהם מסוגל לראות את אנשי סדום “הרעים והחטאים” מבלי לנסות ולבטל את עונש ההשחתה שהוטל עליהם.
