הרב דורון פרץ
מנכ”ל תנועת המזרחי העולמי
להיות גם טוב וגם קדוש העיקר בחיי תורה
החכם הדגול מימי הביניים, הרמב”ן, מזכיר בפירושו בתחילת פרשת קדושים את אחד ההיבטים החשובים ביותר של חיי תורה אמיתיים. הוא קובע בבירור כי תיאורטית ניתן לקיים את כל הפרטים הטכניים של המצוות, אך בו בזמן, חס וחלילה, להחמיץ את מהותם.
הסיבה לכך היא כי חייבים להבחין בין הפרטים הטכניים של המצוות, לבין רוח המצוות.
אולי הביטוי הקיצוני ביותר של יסוד זה נמצא בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא (דף ל:). רבי יוחנן אומר שירושלים ובית המקדש נחרבו כי אנשים חיו אז רק על פי חוקי תורה ולא על פי רוחה – לפי שורת הדין ולא לפנים משורת הדין.
מהי רוח זו שהרמב”ן מדבר עליה? בויקרא (יט:ב) הוא אומר שעיקרון זה נלמד ישירות משני פסוקים שונים המוזכרים בתורה והמשלימים זה את זה. פרשת קדושים נפתחת במילים: “וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם”.
שנית, בספר דברים (ו:יח): “…ועשית הטוב והישר בעיני ה'”.
שתי המצוות האלה, אומר הרמב”ן, לא מתייחסות להלכות המפורטות בתורה, אלא למהות התורה כולה. מטרת התורה היא לקדש אותנו בחיינו הרוחניים בין אדם למקום ולהפוך אותנו לאנשים טובים וישרים בחיינו הבין-אישיים במצוות בין אדם לחברו.
בפירושו לפסוק הנ”ל בספר דברים, הרמב”ן קובע כי זה בלתי אפשרי שהתורה תפרט את כל הפרטים האינסופיים של ההלכות למעשה. לכן, התורה חייבת להזכיר מהם היסודות הרוחניים והמוסריים העומדים בשורש כל התורה כולה והמקיפים את כל פרטיה. לא משנה כמה נפרט את ההלכה, תמיד ניתן יהיה למצוא בה פרצות.
הרמב”ן מונה כמה סוגי “פרצות” בהן ניתן לקיים את המצוות בדקדוק, ובד בבד להחמיץ את מהותן. בכל הנוגע לעולם החומרי, לא מן הנמנע, אומר הרמב”ן, שאדם יוכל להיות חס ושלום “נבל ברשות תורה”.
אפשר להיות זללן, אלכוהוליסט, לדבר בלשון גסה ולשקוע ביצרים מיניים, ולהראות שאין פסוק ברור בתורה שאוסר התנהגות כזו. למעשה, האיסור על התנהגות לא מוסרית שכזאת מושרש במהותה ורוחה של התורה כולה ומגולם בפסוק “קדושים תהיו” – להיות אדם קדוש שמקדש את חיי החומר ומתנהג בכבוד, באיפוק ובמתינות.
זהו עניין שפרטי ההלכה לא יכולים לבטא באופן מלא, אבל נובע ישירות מרוחה הכללית של התורה. רוח זו משמשת כמצפן המוסרי והרוחני של התורה כולה. ואם נכון הדבר ביחס לחיינו הרוחניים שבין אדם למקום, נכון הוא באותה מידה, אומר הרמב”ן, בכל הנוגע לחיינו הבין-אישיים בחברה – במצוות שבין אדם לחברו.
אפשר להתנהג באופן לא מוסרי בעסקים, לא להסכים לכל פשרה בסכסוכים משפטיים, להתעקש על זכויותיו האישיות על פי הדין, במקום לשאוף לשלום ולהרמוניה. להתעקש תמיד להיות צודק ולא להיות חכם – להרוס את חיי החברה המתוקנים, ולהקריב את מידת השלום על מזבח האמת והצדק.
ברור שחייבים להקפיד על קלה כבחמורה בכל פרטי מצוות התורה. יחד עם זאת, עלינו להשכיל ולהבין את רוחה ועומקה המוסרי של התורה. בתחום שבין אדם לחברו ובכל הנוגע לבניין חברה מתוקנת – התורה דורשת מאתנו להיות גם ישרים וגם טובים – תמיד ללכת לפנים משורת הדין על מנת להשרות שלום בין איש לרעהו ואישה לרעותה. ובתחום שבין אדם למקום – התורה דורשת מאיתנו שנשאף להיות קדושים: לחפש משמעות רוחנית ועילאית בחיינו החומריים ולהתנהג תמיד באיזון, מתינות וכבוד.
שבת שלום!
