אלישע וילמרסדורף
שליח תורה מציון לשעבר ביוהנסבורג דרוא”פ, ועובד לשעבר של תורה מציון
כיום מנהל משרד בחברת “הראל מטבחים” בע”מ ובעל עסק למתנות יודאיקה – “מתניה”
יסלח לי נח שאני נתלה בו כדי להאדיר את אברהם, אך כך לימדונו רבותינו, ואם תורה היא ללמוד, אנו צריכים (אני מקווה שהוא “נח לרצות”, כדברי רבותינו במסכת אבות)
רש”י בתחילת הפרשה מביא את הדרשה הידועה: “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”. ראיתי פעם הערה מוסרית המדייקת בלשון רש”י שאלה הדורשים אותו לשבח הם רבותינו אבל על אלה שדורשים לגנאי לא כתוב שהם מרבותינו, ללמדנו שראוי שנלמד מאלה הדורשים לשבח ולא לגנאי.
גם אם לא נרצה לדרוש לגנאי, הדרשה הבאה מדגישה את ההבדל בין נח לאברהם: “את הא-לקים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר “אשר התהלכתי לפניו”, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”. (רש”י בראשית ו ט)
יש לציין שגם אברהם יצא לדרך העצמאית שלו לפי מאמר הקב”ה ולא מדעתו כפי שכתוב:
“ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו אני אל ש-די, התהלך לפני והיה תמים.”(בראשית פרק יז פסוק א)
מהי הליכה “לפני ה'” ?
הרש”ר הירש מאריך בעניין והוא מפרש את האתגר של אברהם בהקשר לביטויים השונים המוזכרים בפסוק (בראשית י”ז א’): “ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו: אני אל ש-די התהלך לפני והיה תמים” ואלה דבריו:
מה טיבו של אדם ה-״מתהלך לפני ה׳ ״? הוא דומה לכל שאר הנבראים, שטבעם הוטבע בהם לנצח ע״י א-ל ש-די, בעל כרחם, ללא רצונם או הסכמתם. אלא שעל אברהם לאמץ טבע זה בחירות, מתוך רצונו החפשי. (רש”ר הירש שם י”ז א’)
מידת התמימות באופי האנושי מקבילה למידת ״ש-די״. אין אחד מהנבראים – למעט האדם – היכול לעבור את התחום הנתון לו. מאחר שהקב״ה קרא אליהם: ״די״, אין הם מסוגלים לעבור הלאה מגבולותיהם. אך ליהודי נאמר: מרצונך החפשי אמור ״די״ לעצמך; במקום בו הקב״ה אמר לך ״די״, שם אמור זאת אף אתה לעצמך. זוהי כל תמצית היהדות. כל התורה כולה אינה אלא קריאת ״די״ שה׳ קרא לאדם.
חטא מכונה ״עֲבֵרָה״ (מלשון ״לעבור את הגבול״), משום שאין אדם חוטא אלא אם עובר הוא את הגבולות שנקבעו ע״י ה׳. כל השאיפות האנושיות, לרבות התאוות הגשמיות, קדושות וטהורות הן – ובלבד שאינן מפירות את הגבולות שקבע ה׳. אין כל תכונה אנושית הטובה או רעה מצד עצמה. איסורי התורה אינם דורשים להחניק או לדכא שום תכונה מחיינו, אלא קובעים לכל תכונה את התחום הברור והמוגדר להתפתחותה. רק כאשר עוברים את הגבולות האלה (ובדרך כלל, גם כשאין משיגים אותם), אז הופך מעשה אנושי לחטא. זהו יסודה של מערכת האיסור וההיתר במבט היהדות.
״הנהג עצמך בחירות בתוך הגבולות שנקבעו ע״י ה׳ ״.
זהו גם ההבדל שבין אברהם היהודי לאברהם הקודם. לפני שנכרתה הברית עם אברהם, די היה בכך שכוונותיו היו לטובה. בעולם הלא־יהודי, אפשר להצדיק כל מעשה ע״י כוונות טובות. אך ביהדות אין די בכוונות טובות. כוונות טובות חייבות להביא לידי מעשים, וקנה המידה לטוּב המעשה נמצא בתורת ה׳, שהיא קריאת ״די״ היוצאת מפי ה׳. … (עד כאן ליקוט מדברי הרש”ר)
בסכום דברי הרש”ר הייתי מדגיש שתי נקודות תחת הכותרת “סור מרע ועשה טוב”
מצד אחד הימנעות ממעשים שעוברים את ה”גבול” שה’ הציב ומצד שני עשיית רצון ה’ מתוך רצון על אף שהיא מצווה – “חובה”
האם מה שכתב הרש”ר הירש – ״הנהג עצמך בחירות בתוך הגבולות שנקבעו ע״י ה׳ ״ זהו מודל לכל יהודי או רק ליחידי סגולה כאברהם? האם אנחנו חופשיים לחיות במרחב המלא שבין הגבולות?
מסתבר שחז”ל ראו צורך לעשות סייגים וגבולות נוספים כדי שלא נעבור את הגבול, כפי שלמדנו במשנה (אבות א’ א’) “ועשו סייג לתורה“ וכן: אמר רבא “קדש עצמך במותר לך” (יבמות כ’ א’)
(ועוד ניתן להוסיף מקורות רבים בעניין)
כך אנו רואים גם בדברי רבנו בחיי:
… את האלקים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור, ומ”ש הכתוב (דברים י”ג) “אחרי ה’ אלקיכם תלכו”, ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור. ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכוחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו… (שם ו ט)
הרמב”ן בפירושו נותן הסבר אחר למושג להתהלך “לפני ה'”:
התהלך לפני – ללכת בדרך אשר אורה אותך, כטעם “אחרי ה’ אלקיכם תלכו ואותו תיראו”, כי המצווה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר התהלך לפני, והבא אחרי הצוואה יאמר אחרי ה’ תלכו, והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצווה. (שם יז א)
כלומר להבין מה רצון ה’ ולעשות את רצונו גם ללא שציווה.
אולי אפשר לקרוא לכך “יזמות רוחנית”, ותחת הכותרת הזאת אפשר להכניס את כל היוזמות החברתיות שמטרתן קידוש שם שמיים, כגון: קירוב רחוקים, האדרת לימוד התורה ,שליחות לקהילות וכל פעילות לשם שמיים.
במרחב הזה עלולים להיווצר קונפליקטים שבין דרישות ההלכה לבין ההרגשה שלעיתים דרושה התנהלות החורגת מהגבולות ההלכתיים בבחינת “עברה לשמה” (עברה לשם שמיים) או הוראת שעה של – “עת לעשות לה’ הפרו תורתך“.
לתגובות: elish92@walla.co.il
