הרב ד”ר אמיר משיח
אברך לשעבר בשיקגו (תש”ס – תשס”ב)
בפרשתנו אנו קוראים על חטאו של משה רבנו. חטא שבגינו נמנעה ממנו הכניסה לארץ ישראל, לה כל כך ייחל. אולם לא ברור כלל מה היה חטאם של משה ואהרון. רבים מן הפרשנים ניסו למלאות חלל זה שבתורה, וטפלו על משה חטאים רבים. כמספר הפרשנים כך הוא מספר חטאי משה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שיכול אדם לעמוד תמה ולשאול – “הלזה ייקרא רבם של כל ישראל?!”.
אני רוצה לעמוד על הסברו המקורי של ר’ יוסף אלבו לחטאו או טעותו של משה, ולנסות ולהסיק מדבריו לימינו. וז”ל:
“ומה שיראה לי בזה הוא שעיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא, שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים… ועל זה נאמר ‘יען לא האמנתם בי וגו”, כי כששאלו המים, אילו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד… כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה. ולפי שהיה בחטא מיעוט האמונה וחילול השם – לא ניתן לכפרה, כמו שאמרו במסכת יומא, ‘אבל מי שיש בידו חלול השם אין כוח בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק אלא מיתה ממרקת..’ ולכך לא הועילה תפלתו ולא תשובתו של משה בחטא הזה”
(ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק כ”ב).
ראו עד היכן מגיעים הדברים. למשה ואהרון הייתה היכולת והרשות לשנות את הטבע בדיבורם, אולם הם בחרו לברוח כחסרי אונים אל אוהל מועד. בזה היה חטאם, חטא חילול השם, שלא השתמשו בכלים העומדים לרשותם ולא הבינו את צורך השעה. מנהיג צריך להיות קשוב מאוד לצרכי עדתו. עליו לדעת את כוחו, סמכותו ויכולותיו, ועם הכלים שעומדים לרשותו, עליו למצוא את הפתרון הנכון על מנת לסייע לעמו מהר ככל שניתן. זהו המבחן הגדול של כל מנהיג ומנהיג. לפעמים צריך פשוט לקום ולפעול, ולא לחכות להוראות. זהו מסר אותו צריך כל אחד ואחת מאיתנו להבין, להפנים ולפעול על פיו.
היום אין בכוח מנהיגינו לשנות את הטבע, ברם יש להם בהחלט כוח, סמכות וחובה לשנות ולשפר את המציאות הדתית, החברתית והלאומית בעזרת המשא והמתן ההלכתי אותו הם מנהלים. חייבים הם לזהות את צורכי השעה ואופי הציבור, ולסייע כל שלאל ידם בחיי החברה בישראל. פוסק חכם ישכיל לראות כי העם מבכר גישה של “כוח דהתירא עדיף”, בכל נושא: כשרויות, גיורים, ועוד. הרב חיים הירשנזון יצא נגד ועדי כשרות למיניהם, שעסקו בפסילה ולא בהכשר:
“חשבו כי מטרת ועד הכשרות הוא רק להוסיף איסורים ולהכרית אוכל מפי עוללים ויונקים… כי לדעתם צריך להיקרא “ועד הטריפות”. כי מטרתו, לדעתם הוא רק להטריף. אומנם לדעתי, מטרת ועד הכשרות.. שידעו ויראו אולי לא כצעקתה הבאה אלי כן הוא, או למצוא אופן אשר אפשר להתיר עפ”י הדין וההלכה”
(מלכי בקודש, ח”ו עמ’ 162-161).
הרב הירשנזון רואה בנטייה לתפוס תמיד בדרך החומרה כגישה אלילית, הנובעת מרגשות אשם והלקאה עצמית, של עובדי האלילים בפני אליליהם. אשר על כן, על מנת לרצות את האלילים ולשכך את זעמם האפשרי, היו מקיפים עצמם בחומרות שונות ומשונות תוך סיגוף הגוף והנפש. אולם התורה נלחמת בגישה זו, ואסרה רק את הדברים המתנגדים אל החיים. פוסק הנוקט בגישה זו נוקט, אליבא דהרב הירשנזון, שלא ביודעין, בדרך אלילית.
על המנהיגים והרבנים לחוש את הקהל על אף גווניו הרבים ולפעול באומץ ובנחישות על מנת לנקוט במגמת ההקלות ובכך ליישם את רעיונו של ר”י אלבו בהבנת חטא משה ואהרון, ולקדש שם שמיים. עליהם להפנים את הצורך החברתי, כי הציבור רוצה בהכשרים ולא בפסילות, לא של הכשרי מזון ולא של הכשרי גיור. הציבור רוצה בתורת חיים ולא בתורה שמדכאת חיים.
