לטפס במעלות הדברים

לגרסת ה-PDF לחץ כאן

בשבת הקרובה נתחיל לקרוא בחומש דברים.
מתחילת חומש זה ניכר יחודו בהשוואה לחומשים שקדמו לו. לראשונה מופיע דיבור של משה בגוף ראשון ובנימה אישית. משה מתאר את קורות העם במדבר מנקודת הראות שלו: ” וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם” (דברים א, ט) וכו’. משה גם מחדש בכך שהוא מבאר את התורה.
מה גרם לשינוי בנקודת זמן זו?
בתחילת ספר שמות, משה מנסה להתנער מהשליחות שה’ מטיל  עליו בשל טענתו  “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי…כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי.” הקב”ה מבטיח לו “וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר”. כמו כן אהרן מתלווה אל משה בתחילת דרכו על מנת לסייע לו בדיבור. מיציאת מצרים ליוויו של אהרן נעלם ומשה מהווה לבד צינור לדבר ה’ אל בני ישראל. תיאורו כ”כבד פה” נעלם אך התורה לא נכתבת מזווית הראיה האישית שלו. גדול הנביאים, הענו מכל אדם, עושה עצמו כלי לדבר ה’. בהמשך, בשל מעלתו של משה, הוא מוצא עצמו לאחר שהייתו על הר סיני בבדידות מזהרת הבאה לידי ביטוי מוחשי חיצוני בהפיכתו לאדם “מואר” ובשל כך יראים ממנו  בני ישראל והוא נאלץ לשים מסווה על פניו בדברו עימם. מערכת יחסים זו בין משה לבין העם, שיש בה מסירות אין קץ לצד אכזבות מצד משה, ויראה, תלות ולא מעט כפיות טובה מצד בני ישראל עומדת להגיע אל סופה. בתחילת ספר דברים ,לולא השינוי הדרמתי באופן הדיבור של משה אל העם, יתכן ומשה היה מאבד את היכולת לסיים את חייו כמתווך אמיתי בין העם לבין הקב”ה. ניכר שבהשתלשלות היחסים בין משה לבין העם נוצר ריחוק ומשה הופך בהדרגה יותר לאיש האלוקים ופחות למנהיגם ומייצגם של בני ישראל.
“בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר“ (א, ה)
היכולת של משה לשנות כיוון לקראת מותו, לדבר באופן אישי – בגוף ראשון, ולראשונה לבאר את התורה מובילה לקרבה מחודשת שלו אל העם, קירבה שתגיעה לשיאה בברכות שיברך משה את העם בסוף החומש ערב מותו .
רבי משה אלשיך בפרשת דברים מביא את דברי הגמרא שיכולים להסביר מדוע השינוי הדרמטי לא יכול היה להתאפשר קודם לכן:
“אמרו ז”ל (עבודה זרה ה ב) מכאן שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו עד ארבעים שנה … וזה מאמרו יתברך ויהי בארבעים שנה שהוא אחר הפלגת זמן … כלומר, תדע למה היה זה אחר ארבעים שנה עם היותו כבר סמוך למיתתו … כי אז היה זמן שהם ירדו לסוף דעתו…”
לרוב, אין “קיצורי דרך” בחיים, זה מה שניתן ללמוד מאבותינו במדבר. לעיתים קשה להימנע מדרך ארוכה עם נפילות, אך אחרי הנפילות, ניתן לקום, להתחזק, לשקם יחסים ולכבוש יעדים. כדאי לזכור זאת בשבת פרשת דברים שהיא גם ערב ט’ באב. 
אסיים בשירו הנפלא של המשורר דוד אביטן המתאר כמה לא פשוט לרדת ל”סוף הדבר” אך גם מסמן את דרך ההתמודדות עם הקושי:

לרדת, לעלות / דוד אבידן
להבין משמעו לרדת לסוף דבר,
אבל מה לעשות, אם סוף הדבר נמצא למעלה?
אז להבין -משמע לטפס במעלות הדברים,
דרך שבע רקיעים ולמעלה מהם,
ושם הדבר נמצא, ממתין בעטיפה זוהרת, לא נגוע.
מה לעשות עם הדבר הבלתי נגוע הזה?  
איך לגעת ולא לגעת בהבנה?
זה כבר ענין של הבנה דקה, של צליל,
אבל גם של דממה דקה ויכולת המתנה,
אבל גם ענין של כושר זינוק ברגע הנכון.
להבין משמעו להגיע, וזה כבר עניין של לוגיסטיקה,
אבל להגיע זה לא להבין, וזה כבר ענין מיסטי.
אז מה עושים עם זה?
קודם כל לא לרדת לסוף דבר, אלא לעלות אליו.
ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו, אלא לגעת בעצמנו
למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה.
ואחר כך לא לסלוח לעצמינו על ההחטאה.

לתגובות: daphna.kannai@gmail.com