הרב ברוך וינטרויב
סגן ראש בית מדרש לשעבר בטורונטו (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב היישוב תל מונד
“ויאמר ה’ אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך”
רש”י על אתר מבאר כי הביטוי ‘לך’, משמעו שההליכה תהיה ‘בשבילך’:
“להנאתך ולטובתך – שם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם”
מדברי רש”י משמע כי היתרונות אותם יפיק אברהם יהיו ‘שיווקיים’; בארץ החדשה אליה יגיע הוא יזכה לבנים שיוכלו למשיך את דרכו, ויקל עליו לוכפי שעתיד הקב”ה לומר כשיחזור בפרשת וארא על אותן הברכות להן זכה אברהם: “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו” (בראשית יח:יט). ועוד יזכה אברהם, כי יצא טבעו בעולם, כלומר בארץ כנען יוכל אברהם לפרסם עצמו ביתר קלות מאשר במקומות אחרים, אם מפני שהשלטון שבה לא יתנגד, ואם מפני מרכזיותה של הארץ כצומת בין יבשות וכמקום בו עוברים אנשים רבים.
במפרשים אחרים הוצע כי פירוש המילה ‘לך’ אינו ‘בשבילך’ כי אם ‘אליך’. ‘לך לך’, לדעתם, משמעו לך אל עצמך. מטרה זו עצמה יכולה להיות מובנת בשני אופנים. האחת מודגשת בדבריו של המלבי”ם כאן:
“אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות… מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם ומבית אביו, וצוה ה’ שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו”
כלומר, אברהם נדרש לעזוב את מקום הולדתו ובית הוריו על מנת שתפסיק השפעתם המזיקה עליו, וכך יוכל לגדול בעבודת השם.
אך בניגוד למלבי”ם, אשר הדגיש בעיקר את הפן השלילי, של ההפרדות וההתנתקות מן הרע, הרי שרבי פינחס הורוויץ, בפירושו ‘פנים יפות’, ביאר בקצרה את הפן החיובי שבהוראה זו: “עוד יש לפרש מה שכתב לך לך, היינו שילך להתקדש ולהתדבק בשורש נשמתו.”
כלומר, הציווי לך לך הוא מטרתו שינסה אברהם להשיג איזו אמת שורשית ומקורית הטמונה כבר בו עצמו; אין הוא צריך אלא לחשוף אותה. על פי דרך זו, המסע של אברהם היה בעקרו לא מסע פיזי כי אם מסע תודעתי ורוחני, בו הוא נדרש להשיל מעל עצמו הרגלי מחשבה ישנים וקליפות מן העבר, ולמצוא בתוכו את אברהם האמתי. שינוי המקום לא יועיל רק לשיווקו של ‘המוצר’, כלומר האמונה האברהמית, וכפי שמשמע מרש”י, כי אם גם לעיצובו ולשכלולו.
קשר זה, שבין מסע ושינוי מקום פיזיים לבין התקדמות והתפתחות רוחנית מצוי במקורותינו גם בהקשרים אחרים. כך לדוגמא, כאשר הרמב”ם מתאר את תהליך התשובה הוא כותב כך: “מדרכי התשובה להיות השב… משנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.” (תשובה ב,ד)
מעניין להבחין כיצד הרמב”ם מזהה בין היציאה הסמלית ל’דרך חדשה’ מבחינת מעשיו של האדם, לבין היציאה הממשית של האדם לדרך חדשה בה הוא גולה ממקומו, על מנת להקנות בליבו מידות חדשות וטובות יותר. אמנם, בעוד שתשובת הפרט עליה מדבר הרמב”ם בפרק השני של הלכות תשובה דורשת גלות, הרי שתשובת הכלל, אותה הוא מעלה על נס בפרק השביעי של אותן ההלכות, דורשת דווקא את החזרה אל הארץ:
“כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”
דברים אלו נאמרו גם על ידי הרב קוק לגבי תנועת שיבת ציון שבימיו וימינו:
“התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה”
לדברי הרב קוק הרצון לחזור אל ארץ ישראל, ויחד עמו הרצון ליצור חיים ישראליים מקוריים ויחודיים בתחומי החברה השונים – מארכיטקטורה ועד ספרות, ומחוקי העבודה ועד שיטות החינוך – כולם ביטויים לאיזו זהות עברית שורשית המחפשת ושואפת להתגשם ולהתממש.
הציווי הראשון בו מצטווה אבי האומה – וממילא הציווי הבסיסי הרובץ על כתפי כל אחד מאתנו, הוא הציווי ללכת ולמצוא את עצמו; למצוא את מקומו במרחב הפיזי, ובתוך כך את מקומו במרחב התודעתי; כך שכאשר יום אחד ישאל, כפי שנשאל אדם הראשון – “איכה”, יוכל לענות כפי שענה אברהם אבינו – ‘הנני’!
