הרב דודי וינקלר
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב בישיבת לב התורה ומנהל “לב לחייל” – תכנית לחיילים בודדים
“לכתך אחרי במדבר”
פרשתנו, פרשת בהר, עוסקת במגוון רחב של מצוות, התלויות רובן ככולן בארץ ישראל.
הפרשה פותחת במילים “כי תבאו אל הארץ”, ומונה בזה אחר זה את מצוות שמיטה, יובל, שמיטת קרקעות, בתי ערי חומה, איסור נשך, עבד עברי, איסור פסל ומצבה ואיסור השתחוויה על רצפת אבנים חוץ למקדש. הפרשה מסתיימת בציווי על שמירת השבת ומורא מקדש.
המדרש בתורת כהנים מעלה את שאלת הקשר בין “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” למצוות השמיטה שמופיעה מיד לאחר מכן, בשאלה המפורסמת: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?”.
בצד השאלה המפורסמת מופיעה גם התשובה הידועה לא פחות: “מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדודיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני”.
מסביר לנו רש”י שמכיון שמצוות השמיטה לא נשנתה בערבות מואב על פרטיה, בא הכתוב ללמדנו שכל פרטיה וכללותיה נמסרו מסיני ואף שאר המצוות שנשנו בכללותיהם במשנה תורה, נאמרו כבר על כלליהן ופרטיהן בסיני.
ה”אש קודש”, הרבי מפיאסצנה הי”ד, דן בזמן מלחמת העולם השניה בהערותיו לפרשת יתרו (בשנת 1940 – ת”ש) בשאלה מדוע ניתנה התורה במדבר ולא בארץ ישראל. לשיטתו: “לכן אילו קבלו ישראל את התורה בארצם, בארץ ישראל, היו חושבים שרק במקומם ובביתם אפשר להם לקיים אותה ולא כשהם בגולה ומוטרדים, לכן נתן ה’ להם תורה במדבר, בדרך וטלטול, שידעו שבכל מקום צריכים לקיימה”.
יוצא איפא לדבריו, שדברי תורה ומצוותיה אינם מוגדרים ומוגבלים למקום וזמן. דברים מעין אלו ניתן לראות גם בפירושו של רש”י על פרשת עקב.
התורה מביאה בפרשת “והיה אם שמוע” (דברים פרק יא) את הפסוקים הבאים בסמיכות:
וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ. וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ. הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם. וְחָרָ֨ה אַף ה’ בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה’ נֹתֵ֥ן לָכֶֽם. וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם:
הפסוק האחרון מזכיר את מצוות תפילין ורש”י על אתר מבאר: “אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים”. מתוך דברי רש”י עולה שערך קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בכדי שלא יישכחו מאיתנו עד שובנו לארץ ישראל וכדבריו כתב גם הרמב”ן (“אבל עיקר הכתוב – בארץ”).
ברם, שמא אפשר לומר ההפך. המדרש בתורת כהנים בא ללמד ונמצא למד ומצוות שמיטה שיצאה מן הכלל לא ללמד על עצמה בלבד אלא על הכלל כולו באה ללמד (ולכן נסמכו לה שאר דיני שמיטת קרקעות מחד, ואיסור ע”ז וחיוב שמירת שבת מאידך), שעיקר כל עניינו של מתן תורה “בהר סיני” הינו על מנת – “כי תבאו אל הארץ”.
פרשתנו נותנת לפי פירוש זה קריאת כיון לערכן של מצוות התורה בכללן וערכו של מתן תורה בפרט כמכוונים לקראת הכניסה לארץ ישראל ומקבלים את ערכם מארץ ישראל.
אם כך מה עניין שמיטה להר סיני? ללמדנו שכשם ששמיטה והמצוות התלויות בארץ – קיומן הוא בארץ, כך גם שאר המצוות כשבת ועבודה זרה ואף מצוות שהן חובת הגוף כתפילין, עיקר נתינתם הינו על מנת לקיימם בארץ ישראל.
יהי רצון שבימים אלו בהם אנו מציינים את גלות עם ישראל על “שלא נהגו כבוד זה בזה” מחד, ומאידך, מצויים בעיצומם של הימים שבין עצמאות פיזית (יום העצמאות) ועצמאותינו הרוחנית (יום ירושלים), נזכה כולנו להתחבר לארץ ולמצוותיה ומתוך כך להאיר ולשפוך אור חדש של “תורה מציון” אל חיינו ולמשוך מטל חיים של תחיית האומה משמעות חדשה – ישנה ומחייה לתורה ולמצוות.
