פיני מנצורה
שליח לשעבר במינכן (תשע”ז)
כיום עובד בתחום בריאות הנפש

 

למי ללכת ולאן?

בשבת הבאה עלינו לטובה נקרא את הפרשה השלישית בחומש בראשית’ הלא הוא החומש הראשון מבין חמשת חומשי תורה.
מעניין הדבר עד מדהים לגלות את התהליך המבריק שהפרשות מסודרות בסדר התפתחותי יוצא מן הכלל המותאם עבורנו להתפתחות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו.

אנו מתחילים מן הראשית (בראשית), שהיא בעצם ההתחלה המעידה על נקודת ציון של תחילתו של כל תהליך שאנו חווים ועוברים במהלך חיינו.

משם לפרשת נח, זאת אומרת – נוחות. אפשר לפרש שנוחות מבטא יציבות, ויציבות מבטאת קרקע נוחה לצמיחה ולהתפתחות. לכן אפשר לומר שנח הוא בבחינת ״איש צדיק תמים היה בדורותיו״ מכיוון שהוא הדמות המבטא את הטוב שבתוך מציאות המלאה בזוהמא ועכירות ודווקא מסוגל לבנות תיבה ולהצליח לשרוד את המבול. זאת כיוון שכל מהותו מהווה אי של יציבות המגיעה על ידי התנאי ההכרחי של הנוחות. עקב כך אפשר לומר שנח נבחר על ידי האלוקים להיות זה שמקים את העולם מחדש, עולם שמעתה ואילך יבנה מלכתחילה על ידי יציבות. בכדי להגיע לנוחות ולבנות עולמות גדולים מלאי פאר והדר, זקוקים אנו לייצב את עולמנו הפנימי מכל המזיקין. ובייחוד הדבר אמור בהקשרו של הנחש אשר הצליח לגרום לאדם וחוה לשכוח את האני הפנימי שלהם.
ביטוי לניסיון לנקות את העולם בצורה יותר רחבה מהזוהמא שהלכה וגדלה מפרשת בראשית ושהתפשטה על העולם, היא החלטתו של האלוקים להביא מבול על העולם ולנקות אותו מכל החמס שפשה בה.

השלב הבא בתהליך ההתפתחות של האנושות ושל האדם הפרטי, (וחשוב לציין שפרשת לך לך מתמקדת באדם הפרטי ולא בתהליכים גלובליים) הוא בעצם הציווי היפיפה אשר הצטווה אברהם אבינו, הלא הוא ״לך לך״. – לך בשבילך, כדי שתוכל לגלות את עצמיותך ולהכיר בעצמך ארץ חדשה – ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ – בפסוק זה קיימים היציאה מן האזור נוחות, בעצם מכל המוכר לנו, יציאה מהתפיסות הישנות של בית אבא ואפשרות למצוא בתוכיותנו את הארץ החדשה! ציווי זה מאפשר ביטוי להזדמנות לפריחה, לצמיחה ולגילוי עצמי ובו-זמנית מעורר בנו תחושות של פחד קיומי ושל אובדן זהות. אנו חשים בתוכנו שאנו רגע לפני קריסה.
כפי שאמר משורר נודע ״אל תפחד ללכת אל האופק, המתוק על אף כל הצללים האורבים בדרך, לך בידיעה ברורה שאין להם כלל נגיעה בך ורק מצער פחדיך הם שואבים את כל כוחם נגדך״ וכפי שאמר מר״ן הראי״ה קוק: ״כל ציורי (מחשבות) הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול, שצריכים להשלימו, וכשממלאים אותו – הם (הצבעים) מצטרפים לכולו (לציור) להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה״ [מידות ראי”ה פחדנות ד]. הפחד הוא אויבנו הגדול ביותר, והוא המונע מאיתנו את ה-״ארץ המובטחת״. הוא זה שימנע מאיתנו להיעשות לגוי גדול והוא זה שימנע מאיתנו לחיות חיים בעלי משמעות. אם ניתן לו את המושכות חיינו יהיו בבחינת ״מערת הגלות״.

על כן אנו מצווים ללכת בדרכו של מורה הדרך אברהם אבינו למען נוכל להוציא אל הפועל את עצמיותינו.

לסיום ברצוני לאחל לנו שנזכה להעיז להיות מלאי אומץ וגבורה, ולצאת לנו לארץ חדשה, ולהיות בעלי בחירה על ידי שנבין שהיציאה לארץ החדשה, היא בעצם עזיבת מערת הגלות. הווה אומר, עזיבת הפחדים, עזיבת כל הנוח והמוכר, וויתור זמני על תחושת יציבות. עלינו להפנים שרק על ידי כך תתכן האפשרות להכיר את העצמי שלנו, את נחלתנו האישית וכך להיות נאמנים לעצמיותינו ולהיקרא באמת ״בעלי בחירה״.
דבר גדול זה יגיע רק על ידי כך שנזכור שה-״לך לך זהו ציווי לדורות, לתהליך ההתפתחותי האישי שלנו ולהגיע לנחלתנו האישית והייחודית.