לעלות או לא לעלות? – תשע”ז

לעלות או לא לעלות?

סיפור המרגלים מפגיש אותנו עם מילה מתעתעת, שאנחנו נוטים חושבים שאנחנו מכירים אותה טוב – עליה.
השורש ע.ל.ה כבר הופיע בתורה, אבל בסיפור המרגלים הוא ממש מככב בתור מילה מנחה.
משה שולח את המרגלים עם פקודת מסע ברורה: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר". ואכן "ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחב לבוא חמת. ויעלו בנגב ויבוא עד חברון"
בהמשך, בוויכוח עם המרגלים כלב אומר את המשפט האולטימטיבי "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
המרגלים, לעומתו, לא מתארים את הביקור שלהם בארץ כעלייה אלה בביטוי ניטראלי יותר: :באנו אל הארץ". כשהם כן משתמשים בשורש ע.ל.ה, זה מגיע בשלילה – "לא נוכל לעלות". ולמי שסופר, זוהי כמובן ההופעה השביעית של השורש הזה, הדרמטית והעצובה ביותר כאחת.
כלב ויהושע מנסים לשכנע את העם לעלות, אבל הם מקשיבים מסרבים. אבל מה הכוונה כשאומרים 'לעלות'? אנחנו מדברים על תקוה שעדיין לא המציאו את 'נפש בנפש', לא שמעו על 'עלייה ב'' במדבר ואפילו את משרד העלייה והקליטה עוד לא פתחו. מצד שני, ברור שזה לא רק עניין טופוגרפי.
אם נסתכל במקומות אחרים בתנ"ך, נראה עוד כמה מקרים בהם הפועל הזה מופיע, בקונטקסטים שונים:

1. בסיפור יציאת מצרים פרעה משעבד את בני ישראל מחשש שמא "ונלחם בנו ועלה מן הארץ"
2. בספר יהושע הפועל מופיע בהקשרים צבאיים. 'עולים' על עיר כדי לכבוש אותה.

נראה לומר שההסבר הכי קוהרנטי לפרש את המילה היא 'להתגבר על מכשול' או 'להתעמת מול מישהו ולנצח'. אין הכוונה בהכרח לקושי פיזי, ייתכן גם להתעלות מעל לקושי מנטאלי או רגשי – מאמץ הנפשי של התגברות, מוכוונות מטרה והפעלה כוח לשם השגתה.
וזה היה כל ההבדל בין יהושע וכלב לבין שאר המרגלים. המרגלים ראו את יושבי הארץ ופחדו הם לא האמינו ביכולותם (או יכולת הקב"ה) לכבוש את הארץ וכך הם איבדו את הביטחון העצמי שלהם. ממילא לא נותר להם כוח הרצון לדחוף קדימה מול הקשיים העתידיים שצפויים להם.
לעומתם, כלב אומר "עלה נעלה". ההבדל ביניהם הוא לא באיבחון המציאות הצבאית, אלה הבדל פסיכולוגי בהתמודדות איתה.
אז אם כן, יש לנו כאן סיפור פשוט עם מסר חד וברור – אם אנחנו נאמין ביכולותינו, אם נדבק במטרה, אם נהיה כמו כלב, בוודאי שנצליח להשיג כל מטרה.
הבעיה היא שהסיפור הבא מנפץ את המסר הזה לרסיסים.
מיד אחרי שהעם שומע שנגזר עליהם לנדוד במדבר 40 שנה קמה קבוצת אנשים שמחפשים לתקן את חטא המרגלים – המעפילים. על פניו המעפילים הם דוגמא ומופת לתשובה מלאה ואמיתית. הם לא מוכנים לוותר על ארץ ישראל. הם לומדים את הלקח ומצהירים 'הננו ועלינו'! הם יודעים לצטט את אבות האומה כמו אברהם ומשה עצמו, וגם משתמשים במילת הקסם של פרשתנו – "ועלינו". אז באופן סימבולי ופסיכולוגי הם 'עולים' לישראל (למרות ששוב, טופוגרפית זה לא ממש מסתדר). למקרא יש חוש אירוני מפותח כשהוא מתאר "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה". הם מושמדים לגמרי.
אז אמנם זה סיפור קצר שממוקם עמוק בתוך 'רביעי', וקל מאוד לפספס אותו, אבל התיאור הזה ממש מפתיע. ביננו – אם המשך הסיפור היה שבזכות מסירות הנפש שלהם התבטלה גזירת הנדודים ועם ישראל זכה להיכנס מיד לארץ, זה לא היה נשמע יותר סביר מבחינת הסיפורת המקראית?
על פניו הסוף המר של המעפילים סותר את כל המסר של סיפור המרגלים! ומה זה אומר על שערי תשובה שלא ננעלים?
למה הם לא הצליחו?
לעניות דעתי השילוב של שני הסיפורים האלה נועד להעביר לנו מסר מורכב יותר ממה שנראה. מצד אחד – הם כן עשו תשובה! הם אכן הפנימו את המסר של כלב. ברמה הפסיכולוגית המעפילים הינם גיבורים אמיתיים. אבל כיוון שלא מדובר בסרט הוליוודי, לפעמים כוונות טובות פשוט לא מספיקות.
בניגוד למה שרואים בסרטים, גם אם נתאמץ ומאוד נרצה, גם אם באמת נאמין שאנחנו מסוגלים, לעולם לא נצליח ללא עזרתו של הקב"ה. ה' אמר למעפילים לא לעלות, וכאן טמונה המפלה שלהם. על כל הרצון הטוב שלנו, המוטיבציה והנכונות להתגבר על קשיים, אנחנו חייבים גם את הענווה לקבל את גזרת הכתוב, גם אם הוא לא מתאים לאג'נדה שלנו.
אז יש כאן מסר דואלי: מצד אחד אנחנו חייבים להיות מוכנים לעלות, להתאמץ ולהאמין בנו ובה' שיזור לנו לכבוש את היעד שלנו. אבל מצד שני כשאנחנו קובעים את היעד, כשאנחנו מתחילים לטפס לראש ההר, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם זהו היעד שה' רוצה שנשאף אליו. האם הטיפוס יהווה עליה או ירידה. אם נבחר את המטרה הלא נכונה, אם נטפס על ההר הלא נכון, זה יכול להוביל לחורבן.

היום כבר אין לנו את משה רבינו או את הנביאים שיגידו לנו מה ה' א-לוקינו רוצה מאיתנו, אבל האתגר עומד בעינו – על כל אחד מאיתנו לחשוב מה היעד הבא שה' רוצה שנכבוש, ומשם נותר רק לעלות אל ראש ההר.