עמנואל אלשטיין

עמנואל אלשטיין
שליח לשעבר בוושינגטון וממפיס (תשס”ד, תשע”א-תשע”ב)
כיום מנהל כספים בתורה מציון

 

לפני ה’ תטהרו

יום כיפור מהווה את אחד מהשיאים הרוחניים של השנה. יום שלם של תענית, תפילות וקירבה לקב”ה. אבל אחרי כל זה, אחרי שסיימנו את תפילת הנעילה, אנחנו נתקלים בתופעה מפתיעה מאוד. הרא”ש מתבסס על הפסוק “לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי רצה ה’ את עוונך” (קהלת ט’, ז) ופוסק שמוטלת עלינו החובה להיות שמחים במוצאי יום כיפור.
אבל איך? איך אנחנו יכולים להיות כל כך בטוחים שאכן נתכפרו עוונותינו? לא היה יותר מתאים שנמשיך את כובד הראש של יום כיפור לתוך ימי החול שאחריו?

כדי לענות על שאלה זו נבחן מחדש את כל מערך הימים הנוראים – חודש אלול, ראש השנה ויום כיפור. הימים הנוראים אינם אוסף של חגים שבמקרה נמצאים בסמיכות אחד לשני, אלא מהווים שלבים בתהליך רוחני מובנה שאנחנו אמורים לעבור כל שנה. מבנה החגים מקביל למבנה של תפילת שחרית, אותה אנחנו אומרים כל יום.
תפילת שחרית גם היא אמורה להוביל אותנו בתהליך לכיוון יעד מוגדר וברור. מטרת התפילה, היעד אליו אנחנו חותרים להגיע מוגדרת ע”י הרמב”ם בהלכות תפילה: “כיצד היא הכוונה? שיפנה את ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. מהות התפילה היא לעמוד בצורה מודעת לפני ה’. מילות התפילה, דברי השבח והבקשות הם משניים, אמצעים לקראת החוויה העוצמתית אליה אנחנו שואפים. במילים אחרות, אם לא הרגשנו, אפילו לשבריר שנייה, שאנחנו עומדים בנוכחותו של הקב”ה, אזי לא באמת התפללנו.

משהוגדר היעד, אפשר להבין איך כל חלק מהתפילה מוביל אותנו, שלב אחרי שלב, לעבר המטרה.
חלקי התפילה, באופן סכמטי, הם פסוקי דזמרא, קריאת שמע וברכותיה והעמידה.
השלב הראשון הוא פסוקי דזמרא. הם עוסקים בשבח ותשבחות לקב”ה, להדגיש ולהזכיר לנו את גדולתו ועוצמתו של הקב”ה.
משהיכרנו בגדולתו של המלך, השלב המתבקש הוא קריאת שמע, שעיקר עניינה קבלת עול מלכות שמיים. להכיר במלכותו של הקב”ה, עלי אישית ועל העולם כולו. לפני שנוכל להיכנס לארמון המלך, אנו חייבים לקבל את מרותו ולהכיר בסמכותו. לאחר שסיימנו את השלבים המקדימים של המסע, ניתן להגיע ליעד – עמידה לפני ה’, בנוכחותו של מלך מלכי המלכים.

כפי שציינו לעיל, גם הימים הנוראים בנויים באותו מבנה.
חודש אלול מקביל לפסוקי דזמרא. זהו הזמן שהמלך יוצא לשדה וניתן לפגוש אותו ולהכיר בגדולותו ועוצמתו. בראש השנה, אנו מכירים במלכותו של הקב”ה על המציאות, כמו גם את המרחק האינסופי ביננו לבינו. אנו מגיעים לחצר הארמון, ודופקים על הדלת, מבקשים לזכות להיכנס לתוך החצר הפנימית, לנוכחותו של המלך.
ואז, ביום כיפור, השערים נפתחים ואנו זוכים להיכנס.

התורה מגדירה את מהות יום כיפור: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה’ תטהרו” (ויקרא ט”ז, ל’). זהו יום שלם שבו אנחנו בבחינת תפילת העמידה, יום שלם שבו עומדים לפני ה’ ממש.

ככל שאנחנו נהיה בתודעה שאנחנו עומדים לפני ה’, כך באמת נעמוד בפניו. אם רק נפתח את ליבנו לנוכחותו, אנחנו אכן נהיה שם, מוקפים באורו הזך והמטהר.
עצם הקירבה, העמידה לפני ה’ היא היא שמטהרת אותנו מכל החטאים, היא היא עצמותו של יום שמכפרת עלינו.

וכך אנו יכולים לענות לשאלתנו. איך אנחנו יכולים לשמוח במוצאי יום כיפור? איך אנחנו יודעים אם זה היה יום ‘מוצלח’?
אם הרגשנו בנוכחותו, אם פינינו בתוך עצמנו מקום לקב”ה להיכנס, אזי אנו יכולים להיות בטוחים שנוכחותו אכן טיהרה אותנו, ואנו יכולים ללכת לאכול בשמחה את לחמנו.