רן ראובן
שליח לשעבר במונטווידאו (תשע”א)
כיום עובד במשרד רו”ח
לקבל או לקיים?
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
לכאורה ישנה כפילות מסוימת בפסוקים א’ ו-ב’, שהרי מסופר בפסוק א’ על בואם של עם ישראל למדבר סיני, ואחר כך בפסוק ב’ מזכיר שוב הפסוק שעם ישראל באו למדבר סיני. לא יכלה התורה לכתוב בפסוק אחד שאומר לנו שעם ישראל בא למדבר סיני? ועוד, למה חשוב להזכיר לנו שעם ישראל יצא מרפידים? זוהי שאלתו של “השם משמואל” על הפסוקים הנ”ל.
מתרץ השם משמואל ואומר שיש כאן רמז לאדם.
שואלת הגמרא: “מאי לשון רפידים?… רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר (ירמיהו מ”ז, ג’): “לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם”.
השם רפידים נדרש מלשון רפיון ידיים מן התורה, מקום של חולשה. כידוע, בני ישראל הגיעו למדבר סיני כשהם חלשים מבחינה רוחנית, ולא יכלו להגיע באמת לקבל את התורה, אלא ע”י התעצמות גדולה מאוד של הנפש. אם כן איך בכל זאת הצליחו ישראל להגיע להר סיני ולקבל את התורה? בכדי להתחזק ולהתעלות ברוחניות, בני ישראל דמיינו את עצמם מול הר סיני כשהם מקבלים את התורה, ועל ידי דמיון זה ניתן להם הכוח להגיע להר סיני באמת.
יוצא איפוא שלא סתם טרחה התורה לחזור על בואם של ישראל למדבר סיני, וזה ביאור הפסוקים: “בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי”– הכוונה למחשבתם ודמיונם של ישראל, שהם כביכול נמצאים במדבר סיני. “וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים” – מדובר על מצבם הרוחני של עם ישראל באותו הזמן. “וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי”– בסופו של דבר הצליחו ישראל להגיע פיזית. המחשבה החיובית, והניסיון להתגבר על רפיון הידיים, עזר להם להגיע לקבל את התורה.
לדעת השם משמואל, המסר הוא שבכדי להתחזק ולצאת מן הרפיון, האדם צריך לראות עצמו במצב של עלייה והתחזקות (גם אם זה בדמיון), ואז הוא גם יתעלה בפועל, וכמובן יזכה להגיע ולזכות בתורה. במקום שדעתו של אדם נמצאת, שם הוא באמת נמצא.
האור החיים הקדוש מסביר, שבפסוק ב’ בא לרמוז ולהנחיל לנו ג’ יסודות שהן עיקרי ההכנה לקבלת התורה:
“וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים”– זוהי מידת הזריזות: כמו שהזכרנו לעיל, “רפידים”- מלשון רפיון ידיים, חולשה, עצלנות. ישנם המון הפרעות/קשיים כשרוצים ללמוד תורה ולקיים מצוות. אנו צריכים להיזהר מיצר הרע שמסית אותנו מעבודת ה’. השיטות של יצר הרע שונות ומגוונות ועל כן עלינו להיות זריזים במחשבותינו ומעשינו בכדי לחמוק מעצותיו הרעות של זה. רק על ידי חשק, רצון אמיתי, והבנת ערך הלימוד נוכל להתעלות ברוחניות ולהתגדל בתורה. כשנותנים לעצלנות ולאדישות לפעול בקרבינו אנו מאבדים את כוחנו ונשלטים על ידי עצותיו של היצר הרע. כשיש רצון לעשות השתדלות, מגיעים גם כוחות מיוחדים. הקב”ה מבטיח לאדם שברגע שהוא יעשה את ההשתדלות הוא יקבל עזרה: “פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם”.
“וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי” – זוהי מידת הענווה: ידועים דברי חז”ל: “כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר”. אדם צריך להתרחק ממידת הגאוותנות, וכשבאו ישראל למדבר קיבלו על עצמם להיות כפופים לתורה מתוך ענוותנות. כאשר מתנתקים מהנאות ומתענוגות העולם הזה, ומתנהגים בענוותנות, כמו “מדבר”, זוכים להבנת התורה הקדושה.
“וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל”– זוהי האחדות: כאשר כולנו מתחברים אחד לשני בלב שלם ואמיתי, אנחנו יכולים לקבל את התורה. הפסוק כותב “ויחן” בלשון יחיד, להראות שעם ישראל היה מאוחד כאיש אחד. בכדי ללמוד תורה צריכים הקשבה והבנה של איש לרעהו, ולכן לומדים בחברותא. כך מגיעים לבחינת “כאיש אחד בלב אחד”.
ישנה שאלה, איך יכול להיות שאלפי אנשים שעומדים להפוך לאומה,לעם סגולה, מקבלים את התורה במקום לא מכובד כמו מדבר, בלי אורות צבעוניים, עצים יפים, תקליטן שישים מוזיקה, שולחנות ערוכים במאכלים טובים בגדים נאים וכו’ הרי ידוע שמעמד הר סיני הוא כעין חתונה בין הקב”ה לעם ישראל, האם ככה נערכים לחתונה? אפילו מסיבת סידור לתלמידי כיתה א’ עושים במעמד מכובד, שהילדים עומדים עם כתרים ועניבות, האם זהו כבוד התורה? האם ככה מקבלים תורה והופכים לעם?
אלא צריכים לדעת שהעבודה האמיתית היא לא לקבל את התורה, כל אחד יכול לקבל אותה!! העבודה האמיתית היא לקיים את התורה ולראות איך היא נכנסת לחיינו, ואיך חיינו מתנהלים לפי התורה, העבודה האמיתית היא בחיי היומיום ולא במעמד הר סיני, או תלוי בזמן מסוים!! אלא היא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה לעד ולעולמי עולמים.
שנזכה תמיד לשמור על שלושה יסודות אלו, זריזות- בבואנו לבית המדרש להגיע בזמן. ענוותנות – להיזהר לא להתגאות בכמות הלימוד ולהשוויץ על תלמידים שפחות חזקים. אחדות– שאדם תמיד יהיה מרכז העיניינים איפה שצריכים אותו ולהשתדל להיות בעל חסד מאוחד ואהוב על כולם.
נסיים בסיפור על אבא שאסף את בניו ובנותיו כששכב על ערש דווי ונותרו לו שעות ספורות לחיות. האבא ביקש מבניו להביא לו עיפרון וכשהביאו לפניו את העיפרון הוא שבר אותו. שאלו הבנים לפשר המעשה,האבא ביקש שוב 10 עפרונות. כשהביאו לפניו את העפרונות הוא ביקש מכל אחד ואחד לנסות לשבור את כולם, ואף אחד לא הצליח. זה המוסר השכל שהאבא רצה להעביר לבניו ואמר להם שכל עוד הם מאוחדים אף אחד לא יצליח לשבור אותם אבל אם כל אחד יהיה בעולמו הפרטי הוא ייפול ויישבר וכך כל המשפחה תקרוס ולכן חשוב לשמור על אחדות בין כולם. וזה מה שאמרנו בתחילת דברינו “ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד” באחדות שלימה.
שנזכה לקיים ולהנחיל את התורה לנו ולבנינו עד עולם בקדושה ובטהורה, אמן!!
