לתחילת הפטרות הפורענות

נמצאים אנו בתחילתה של סדרת הפטרות שהתחלנו בשבוע שעבר ונסיים בע”ה לאחר שבת “שובה”, סדרת ההפטרות הראשונה היא “תלתא דפורענותא”, שלוש הפטרות שעוסקות בפורענות, הווי אומר, חטאי ישראל ונבואות החורבן.

לפתיחת הפטרות הפורענות “נבחר” ירמיה הנביא, גם בשבת שעברה וגם השבת נקרא על פרקי ירמיה הראשונים ובהם אנו מוצאים פסוקים קשים ביותר. “כי על גבעה גבוה ותחת כל עץ רענן, את צעה זונה” “ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה”, ואף בשבת הקודמת, “מצפון תפתח הרעה אל כל ישבי הארץ”.

למען האמת, התפקיד הוגדר לירמיה היטב: “הנה נתתיך על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס…” אבל ירמיה לא שוכח לרגע את המשך תפקידו: “לבנות ולנטוע”… ואכן, ירמיה אמנם מלא בנבואות חרבן אבל מי לנו כירמיה כנביא הנחמה הגדול של ישראל!! “הבן יקיר לי אפרים…”, “זכרתי לך חסד נעורייך…” “ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, עוד אבנך ונבנית…”.

קודם להכל ובזה אבקש להתמקד הוא מינוי ירמיה לתפקיד וניסיון “בריחתו” מהתפקיד.

הקב”ה פונה אל ירמיה ואומר לו: “בטרם אצרך בבטן ידעתיך…נביא לגויים נתתיך”, תגובת ירמיה מזכירה את תגובת משה: “ואמר…הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי”. גם ירמיה פונה לקב”ה בקשיי דיבור, אך אם אצל משה התגובה הייתה עניינית ואף ביקורתית (“מי שם פה לאדם…הלא אנכי ה’, ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך…) אצל ירמיה תגובת הקב”ה לא מובנית בכלל: “ויאמר ה’ אלי: אל תאמר נער אנכי…”, הדיאלוג נראה לא הגיוני לחלוטין. טענת ירמיה כפי שאומר המדרש היא הגיונית להפליא. אני נער, אין לי ניסיון, “רבש”ע איני יכול להתנבאות עליהם…עמד עליהם משה ואהרן – לא ביקשו לרגום אותם באבנים?”, אם משה ואהרן הזקנים בעלי הניסיון כמעט ולא צלחו איך אני נער אוכל להם?

אך מהי תשובת ה’??? אל תאמר נער אנכי – ואם לא אגיד שאני נער, זה ישנה את העובדה שאני נער??? מה שייכת התשובה לטענה?

המדרש בפסיקתא רבתי מסביר את תשובת ה’ לירמיה: “אמר לו הקב”ה: הלא לנער אני אוהב…”

תשובת הקב”ה לירמיה היא תשובה מדהימה! אתה, ירמיה טוען שאתה נער וזה לגריעותך, אכן אתה נער! אבל אל תאמר שעצם היותך נער מהווה בעיה. להפך! אני מחפש נער.

הנתיבות שלום מסביר שהנער הוא מלשון “התעוררות”, הוא המעיר. ההבדל הנפשי בין נער למבוגר הוא שהמבוגר משלים עם המציאות כפי שהיא (הוא אולי “ריאלי” יותר, הוא יזרוק משפטים לאיזה מדריך בעל מוטבציה ו’ייבש’ אותו, כמו: ‘כשתגדל תבין’, ‘גם אני בגילך חשבתי לשנות את העולם’) הנער לעומת זאת (ולצורך העניין נער יכול להיות בן 120) הוא לא נכנס למצב סטטי! הוא כל הזמן ננער, הוא כל הזמן זז, הוא רוצה לשנות את מה שצריך (ולפעמים גם את מה שלא צריך וזאת כבר בעיה).

ירמיה פונה אל ה’ ואומר לו, למה אני? יש פה כל כך הרבה בעלי ניסיון טוב ממני, אני רק לומד, אני נער, ותגובת ה’ היא, זוהי בדיוק הסיבה שפניתי אליך ולא אל אחרים, אני צריך מישהו שיצעק לשמים! מישהו שלא יקבל מצד אחד את חטאי ישראל ברמות הקשות ביותר, אך גם מצד שני לא יקבל את היות עם ישראל “העבד ישראל אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז”??? ה”מבוגר” (הנפשי) שיראה את מציאות הבז שישראל בו, יאמר, נו, ככה זה, “בכל דור ודור…” אבל ירמיה הנער יצעק!!! ירמיה יאמר “על כן המו מעי לו רחם ארחמנו”.

אם כך הם פני הדברים איזה פסוק מעבר מחבר לנו בין שתי ההפטרות של ירמיה: “ויהי דבר ה’ אלי, הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה’ זכרתי לך חסדנעורייך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, אף “מבוגר”, ריאליסטי, רציונאלי, לא היה הולך במדבר בארץ לא זרועה, רק עם שהוא נער יכול לדבוק בכזאת אהבה לקב”ה, ואת זה הקב”ה זוכר.

יבוא הנער ירמיה ויזכיר לקב”ה את אהבת הנעורים של עם ישראל עד שנשמע מפי הקב”ה את הפסוק הנפלא: “כי נער ישראל ואהבהו”

שנזכה לראות בנחמת ירושלים.