הרב יהודה טרופר
שליח לשעבר (קליבלנד תשנ”ז-תשנ”ט)
כיום מפקח מרכז התנ”ך של החמ”ד
“מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”
חודש תשרי הוא חודש מרובה בחגים – ראש השנה, יום הכיפורים, שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת.
אני רוצה לעמוד על שני מאפיינים ייחודיים לחגי תשרי – חגי “שבתון”, ומקומם של אומות העולם בחגים אלו.
חגי “שבתון”
בויקרא פרק כ”ג נמנו מועדי השנה כסדרם מהחודש הראשון ועד החודש השביעי, במבוא לפרק מוזכרת גם מצוות השבת. חלק מהחגים מכונים “שבתון”, ננסה לעמוד על משמעות ביטוי זה ועל המשותף לחגים המכונים כך.
אלו מועדים מכונים “שבתון”?
שבת – שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (פסוק ג’).
ראש השנה – בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה (פסוק כ”ד)
יום הכיפורים – שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם (פסוק לב, ובדומה ויקרא ט”ז, לא)
סוכות – אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן (פסוק ל”ט).
למרבה הפלא פסח ושבועות לא מכונים “שבתון”.
נראה, שכינוי זה מיוחד לחגי החודש השביעי, והדבר מסתבר, ישנם שלושה מעגלי זמן החותמים ביחידת זמן שביעית שיש בה קדושה – “שבתון” הוא ביטוי המתייחס לימי קודש, החותמים מעגל של שבע יחידות זמן: שבעה ימים שבעה חודשים ושבע שנים. שבת, היום השביעי בשבוע, מכונה “שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן”; שמיטה, השנה השביעית, מכונה אף היא “שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ” (ויקרא כ”ה, ד’). כך גם חגי החודש בשביעי מכונים “שַׁבָּתוֹן”.
בימי השבתון אנו מצווים לשבות מהמלאכות השגרתיות: בשמיטה שביתה ממלאכה חקלאית, בראש השנה ובסוכות שובתים מ”מְלֶאכֶת עֲבֹדָה”, ביום הכיפורים ובשבת שובתים מ”כָּל מְלָאכָה”. מטרת השביתה היא ליצור זמן פנוי ותשתית נפשית בה ניתן לפגוש את הקב”ה. העצירה משטף החיים היא הזדמנות לעלייה אל הקודש.
החודש השביעי סוגר את מעגל חגי השנה, בסדרת חגים של מפגש בין עם ישראל לקב”ה.
חגי תשרי – חגי אומות העולם
היבט אחר המאפיין את חגי תשרי, הוא היותם חגים בהם יש שותפות רבה של אומות העולם.
בראש השנה כל באי עולם עוברים לפני ה’ כבני מרון ונידונים. לפני תקיעות השופר בראש השנה אנו מביעים את שאיפתנו למלכות ה’ על כל העמים: “כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה’ עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ” (תהלים מ”ז, ב-ג).
בראש השנה וביום הכיפורים אנו מזכירים בתפילתנו בחיל ורעדה ש”ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום… ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות”, תפילה לא רק עבור מדינת ישראל ועבור כל יהודי ויהודי, אלא תפילה עבור המדינות כולן ועבור הבריות כולן.
ביום הכיפורים קוראים בהפטרת יונה על רחמי ה’ על כל בריותיו, אפילו על אנשי נינוה, בירתה של אשור שתחריב בעתיד את ממלכת ישראל – “וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!” (יונה ד’, יא).
ר’ אלעזר (סוכה נה:) מציין ששבעים הפרים שהיו קרבים במקדש בחג הסוכות הם כנגד שבעים אומות העולם, וכדברי רש”י על אתר: “לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם”. בספר זכריה מתואר חג הסוכות העתידי כחג שבו גם הגויים יעלו לרגל לירושלים – “וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָיִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה’ צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת” (זכריה י”ד, טז). פרק זה נקרא כהפטרת חג הסוכות.
המצוות המעשיות של חגי תשרי, שופר, תענית, סוכה ולולב, הן ביטוי לקשר הייחודי שלנו עם הקב”ה, אך יחד עם זאת יש גם מקום לשותפות של הגויים בחגים אלו.
“מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”
נקודת השיא של המפגש השנתי של עם ישראל עם הקב”ה, השבתונים של החודש השביעי, הוא גם הזמן לשתף את כל אומות העולם. מה פשר הדבר? כיצד משתלבים יחד שני היבטי חגי תשרי? חגים של שביתה וקדושה עם חגים אוניברסליים?
לקראת מתן תורה טבע הקב”ה מושג שהוא בעצם ייעוד לאומי-רוחני כפול של עם ישראל – “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”.
בתור “גוֹי קָדוֹשׁ” אנו שובתים בחודש השביעי ושואפים למפגש של קדושה עם הקב”ה, מפגש של כל אחינו בית ישראל השותפים גם לשביתה ממלאכה, וגם למצוות הייחודיות לכל חג. אולם, מפגש זה מותיר בחוץ את כל אומות העולם שגם הם יצירי כפיו של הקב”ה, זהו מפגש בתוך “חממה”, מפגש באזור הנוחות שלנו בו אנו יושבים עם אנ”ש בלבד ונהנים מזיו השכינה.
בחגי תשרי אנו אמורים להיות גם “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים”, המאירים את אור ה’ לגויים. לא הסתגרות של עם הסגולה אלא יציאה אל כל הנבראים בצלם א-לקים והזמנתם לשותפות בעבודת השם.
איננו תמימים או מיתממים לחשוב שהעולם מושלם ולכן אנו מחד, משבחים את ה’ ב”עלינו לשבח”, על כך “שלא עשנו כגויי הארצות… שהם משתחוים להבל וריק…”, ומאידך אנו מביעים את תקוותנו ב”על כן נקווה” – ש”כל בני בשר יקראו בשמך … ויקבלו כולם את עול מלכותך”.
פסח ושבועות מבטאים את ייחודנו כ”גוֹי קָדוֹשׁ”, ואילו חגי תשרי מוסיפים את ההיבט של “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים”.
להגיב yehudatr@gmail.com
