unnamed

הרב זאב רונס
שליח לשעבר בממפיס (תשנ”ח)
כיום ר”מ בישיבת נתיב מאיר בירושלים

 

מהמדבר לירושלים

עניינים רבים ומגוונים מסופרים בספר במדבר: חטא המרגלים, חטא עדת קורח, מעשה פנחס ועוד. מעניין הוא שחז”ל קראו לחומש זה דווקא על שם עניין שולי לכאורה המופיע בו. חז”ל קראו לחומש במדבר “חומש הפקודים”, על שם המפקד בו פותח הספר ומפקד נוסף המופיע בפרשת פנחס. מדוע מתוך כל ענייני הספר, נבחר דווקא עניין הפקודים כשם לספר?

הנצי”ב בהקדמתו לספר במדבר, מציין שישנם מספר הבדלים בין שני המפקדים. לדוגמא, במפקד בפרשתנו מונים קודם את שבט אפרים ואחריו את שבט מנשה. ואילו בפרשת פנחס הם מופיעים לפי סדר הפוך.

לדעת הנצי”ב הבדל זה הוא מהותי. המפקד בפרשתנו משקף את הנהגת ה’ עם ישראל במדבר, הנהגה ניסית מעל דרך הטבע. לעומתו, המפקד בפרשת פנחס נעשה בשנת הארבעים להיות ישראל במדבר, השנה בה עברה ההנהגה להנהגה טבעית, וזאת כהכנה לכניסה לארץ.

בפרשת במדבר מנו את אפרים לפני מנשה, משום שדרגתו הרוחנית של אפרים הייתה גדולה יותר וממילא כשמדובר על הנהגה ניסית, מקדימים את בעל הדרגה הרוחנית. אמנם, לקראת הכניסה לארץ כשההנהגה השתנתה ועברה להנהגה טבעית, הרי שאז מנשה קודם כי בעניינים מעשיים – “בהליכות העולם”, היה מנשה גדול מאפרים.

בדומה לכך, הנצי”ב בפרשת ‘ויחי’ (בראשית מח, יד), מסביר את התנהגותו של יעקב אבינו ששיכל את ידיו בבואו לברך את נכדיו. יעקב בכוונה שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, אך הוא בכוונה העמיד את אפרים לשמאלו ואת מנשה לימינו ושיכל את ידיו. זאת כדי שעל אפרים יונח יד ימינו של יעקב אך הוא יעמוד על יד רגלו השמאלית. אצל מנשה המצב הפוך, הוא עומד ליד רגל ימינו של יעקב אך על ראשו מונחת ידו השמאלית.

היד הוא הכלי בו מבצעים את מחשבות השכל והוא מחובר לצד העליון בגוף האדם, הרגלים הם האיבר איתם עומדים על הקרקע, הם בחלקו התחתון של הגוף ומחברים את האדם לאדמה.

אפרים שכוחו היה ברוחניות, קיבל את יד ימין כי הברכה הרוחנית היתה החזקה אצלו. הוא אמנם קיבל גם ברכה גשמית כדי שיוכל להסתדר בעולם ולכן הוא הועמד ליד רגלו של יעקב, אך ליד רגל שמאל, כי עיקר עניינו של אפרים הוא ברוח. מנשה לעומת זאת, הועמד ליד רגל ימין כי הברכה הגשמית היתה החזקה והעיקר בשבילו אך גם הוא מקבל ברכה רוחנית, אך ביד שמאלו של יעקב.

לפי הנצי”ב ספר במדבר נקרא דוקא “חומש הפקודים”, כי עניינו של הספר הוא המעבר מההנהגה הניסית להנהגה הטבעית ושינוי זה בא לידי ביטוי והדגשה, בשני המפקדים שבספר ובהבדלים שביניהם.

על הפסוק: “ויבדל אלקים בין האור ובין החשך” דורשים חז”ל (בראשית רבה, פרשת בראשית פרשה ג) “כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ”. כלומר שההבדלה והמעבר בין אור לחושך מופיע בספר במדבר במעבר בין ההנהגה הניסית, הגלויה והמאירה של יוצאי מצרים לבין ההנהגה הטבעית, הנסתרת והחשוכה של באי הארץ.

ההנהגה הניסית מכונה “אור” כי רואים את יד ה’ בבירור ללא מקום לספיקות. ואילו בחושך, בהנהגה הטבעית, הקב”ה נסתר ונעלם. אמנם בהנהגה של “אור” רואים את האמת בבירור, אך תפקידו של האדם הוא דוקא למצוא את ה”אור” שבתוך ה”חושך”.

ה”נפש החיים” (שער א’, פרק ו’ ע”פ ביאור המכתב מאליהו ח”ב עמ’ 138) מסביר את חטא אדם הראשון בכך שרצה לאכול מעץ הדעת כדי להגביר את קידוש ה’ שייגרם מכך שיעבוד את ה’ ויעמוד בניסיון כשיש לו יצר הרע, לעומת עשיית הטוב כשהוא מנוהל ע”י יצר הטוב בלבד. חטאו היה בכך שהוא הלך נגד ציוויו המפורש של הקב”ה, למרות שכוונותיו היו חיוביות.

חטא המרגלים היה בדיוק הפוך. הם נצטוו להיכנס לארץ ישראל ולעבור להנהגה טבעית, ומזה הם חששו. הם רצו להמשיך ולעבוד את ה’ בהנהגה הניסית אליו הם התרגלו. גם הם, שרצו לעבור על ציוויו של ה’, נענשו.

תקופת המדבר נועדה כהכנה לכניסה לארץ. עם ישראל, שהיה במ”ט שערי טומאה במצרים, לא יכלו להיכנס מיד לארץ ולהגיע לרמה הרוחנית אליו הם מיועדים. לכך נצרך שלב מעבר. בשלב המעבר הקב”ה מחזק את ביטחונם ואמונתם בו ומשריש בתוכם את הידיעה שה’ מנהל את העולם. וזאת, במטרה שמסר זה כל כך יופנם בקרבם שגם אחר שההנהגה תתחלף והם ימצאו את עצמם ב”חושך” הם עדיין ידעו כיצד להתנהל ואיך להתקדם.

אך לעיתים, כשהאדם מתרחק כ”כ מהאור והחושך מתגבר, הוא הולך לגמרי לאיבוד. כשאדם הולך בלילה בחושך מוחלט ואיבד את חוש הכיוון, הוא לא יודע לאן לפנות. אז מגיע ברק שמאיר בהבזק, לשבריר שנייה את החושך. אך שנייה זו מספיקה עבורו בשביל למצוא את הכיוון. ברגע שהוא יודע את הכיוון הוא כבר מסוגל להמשיך להתקדם בחושך.

אנו חיים בעולם של חושך, עולם בו השגחת ה’ אינה גלויה ונראית לכל, אך לעיתים הקב”ה עושה הבזקים של אור בכדי להזכיר לנו היכן אנו נמצאים ולאן פנינו מועדות.

אחד מהבזקים אלה היה לפני ארבעים ותשע שנה בכ”ח באייר תשכ”ז. כאשר המצב היה חשוך לגמרי ואנשים נכנסו לייאוש ואיבדו כל תקווה, הקב”ה הזכיר לנו שיש לנו אבא בשמים שמשגיח ושומר וש”נצח ישראל לא ישקר”.

תפקידנו הוא לנצל ולהיזכר בהבזקים בכדי להתחזק באמונה בה’, להבין את תפקידנו בעולם ולהמשיך לגלות האור שמוחבא בתוך החושך. אם כך נעשה, נזכה בעזרת ה’, שיקוים בנו הפסוק “יְבָרֶכְךָ ה’ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (תהלים פרק קכח, ה) ונראה בחוש “כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם” (ישעיהו פרק ב, ג).