דובי וינברג
שליח לשעבר (ממפיס, תשע”ז)
כיום סטודנט להנדסת תעשייה וניהול במכון לב
,
,
.
.
.
.
.
מחיית העמלק שבתוכנו
ממרדכי היהודי עד לימינו אנו
“וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ. וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה” ) אסתר ג, ב).
מרדכי היהודי נוהג בכוונה הפוך מכל הסובבים אותו, ובזכות זה מגדיר מחדש “מיהו יהודי”:
“אמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי” (מגילה י”ג.).דווקא בזמן הגלות וההסתרה, במקום להגדיר את היהדות על הצד החיובי, היהדות זוכה להגדרה על הצד השלילי – מי שכופר בע”ז הוא יהודי. כך גם רוח הדברים מהרמב”ם: “כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן” (רמב”ם הלכות עבודה זרה ב’, ד’).הכפירה של מרדכי בעבודה זרה איננה מאולצת או מלווה באי-נעימות, תוך שהוא מתחמק מאי נעימות או כובש את פניו בקרקע. אם מרדכי היה רוצה הוא היה יכול להתחמק מהמפגש עם המן, או לפחות לזוז על מקומו באי-נחת, כדי שיהיה ברור שהוא לא משתחווה רק ‘מטעמים דתיים’. אבל מרדכי הקפיד לשבת דווקא “בשער המלך”, מול הלשכה של המן, ולהדר ב”וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ”, וכנראה גם חייך חיוך רחב מול ה-“וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה” (אסתר ה’, ט’). מרדכי עושה מעשה של מסירות נפש, שמסכן את כל עם ישראל, והוא עושה את זה בכיף, מתוך הנאה ושמחה של המצווה. ממרדכי לומדים להיות יהודים בעלי מסירות נפש, הכופרים בעבודה זרה בכיף, בלי להתבלבל ובלי להתנצל, בעמידה זקופת קומה ובחיוך רחב.מרדכי, כאמור, לא כרע ולא השתחווה. מה ההבדל בין שני פעולות אלה של סגידה לאלוהים אחרים? כריעה היא רק כפיפת הברכיים ואילו השתחוויה היא פישוט ידיים ורגלים. נשאלת השאלה – אם מרדכי לא כרע, בוודאי שהוא גם לא השתחווה! מה בא להדגיש כאן המילים “ולא ישתחווה”? נראה לענות שאכן יש מי שמקיים בעצמו “לא יכרע” להמן, אפילו בכפיפת ברך, ואף על פי כן משתחווה לו במלוא קומתו – ולכן חשוב לציין שמרדכי “לא יכרע ולא ישתחווה”. אך כיצד ניתן להבין כך?!על מצוות מחיית זכר עמלק, בה עוסקים בפורים ובעיקר בשבת זו, שבת זכור, כתוב פעם אחת “מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם” (שמות י”ז, י”ד) ובפעם אחרת “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח” (דברים כ”ה, י”ט). מי הוא המוחה – ה’ (“מָחֹה אֶמְחֶה”) או עם ישראל (“תִּמְחֶה”)?
בחסידות יש הסבר עמוק שקיימים שני סוגים של ‘עמלק’ – ‘עמלק גלוי’ ו’עמלק נסתר’, יש בנפש רע גלוי ומוּדע ויש רע נעלם המסתתר בתת-מודע. ברע הגלוי האדם מסוגל להילחם בעצמו ולכן הוא מצווה “תמחה את זכר עמלק”, אך מול הרע המסתתר במעמקי התת-מודע הוא חש חסר אונים ורק ה’ יכול למחות אותו ממנו, ולכן ה’ אומר “מחה אמחה את זכר עמלק”. לאור זאת, אפשר לתאר אדם ש-“לא יכרע” לרע הגלוי, כשהוא נזהר מכל כניעה מול יצרו הרע, ואף על פי כן הוא משתחווה “כל כולו” בפישוט ידיים ורגלים לרע הנעלם שבנפשו, מתוך חוסר מודעות למניעים השליליים המפעילים אותו מתוך התת-מודע שלו.ובדרך העבודה, כמו בסיפור המגילה שנכון בכל דור ודור מסביב לגלובוס: יש יהודי שמדקדק בקלה כבחמורה, ואם ינסו להכריח אותו לעבור על דברי תורה בגלוי הוא בשום פנים ואופן “לא יכרע”, אפילו עד כדי מסירות נפש, אך בו־זמנית הוא משתחווה בפישוט ידיים ורגלים, מתוך ביטול גמור, לתרבות הזרה בתוכה הוא חי, למוסכמות החברתיות ולהנחות העולם הסובב אותו. הוא אמנם עומד חזק מול הרע הגלוי, שמתנגש ישירות עם מצוות התורה, אך נוטה לתת לעצמו להשתלב בתוך כל מה שמקובל באווירה השולטת ברחוב או במדיה.כך, במשתה אחשוורוש הוגשו למעוניינים מאכלים כשרים בהידור, “כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ” (אסתר א’, ח’), אך עצם ההימצאות, ק”ו ההנאה מסעודתו של אחשוורוש הרשע – המהווה שקיעה בתרבות של נהנתנות שכולה התהדרות במלכותו המנציחה את הגלות והניצחון על המקדש – היא הגוזרת כליה, לא עלינו, על כל עם ישראל. מי שנהנה מסעודתו של אותו רשע, במעשיו ממש השתחווה למוסכמות החברתיות, תוך כדי ניסיונות לחמוק מכל עימות עם ההלכה וחיפוש כל ‘היתר’ ו’הכשר’ למעשיו.אכן, “וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה”- ממרדכי היהודי אנחנו לומדים לא לכרוע בפני כל פיתוי או איום לעבור על דברי תורה וגם לא להשתחוות למוסכמות החברתיות והתרבותיות, לאותה אופנה זרה ומשתנה האופפת את עם ישראל בין בגלות ובין בדור של אתחלתא דגאולה. בפורים שותים “עד דלא ידע” כדי להתפכח מכל ההטעיות וההסוואות ולזהות, בלי מסכות, את הרע הנעלם.לתגובות: doviwe@gmail.com
