הרב צבי אלון, מונטיוידיאו, תשס”ט

המשנה באבות מביאה לנו את מחלוקת קורח כדוגמא למחלוקת שאינה לשם שמים. וכך כותבת:

“כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זוהי מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זוהי מחלוקת קורח ועדתו.”

כמה שאלות על המשנה – מה עניינו של המונח “מחלוקת שסופה להתקיים”? וכי חפצי מחלוקות אנחנו? אולי ההפך – אולי אנחנו מעדיפים שכבר תחדל המחלוקת וירבה השלום?

שנית – הדוגמא למחלוקת שסופה להתקיים היא לא נכונה – הלל ושמאי. הרי ידוע שהלכה כהלל אם כך המחלוקת אינה מתקיימת כי אם רק צד אחד במחלוקת.

שאלה נוספת – מהי מחלוקת קורח ועדתו? מכירים אנחנו את מחלוקת קורח ומשה, אבל קורח ועדתו, במה נחלקו הם?

מסביר האדמו”ר מסוכצ’וב יסוד חשוב ואנסה לומר את דבריו הקדושים במילים שלי.

נתאר לעצמנו את מחלוקת קורח בתקופה ההיא במדבר – כל העיתונים היו מלאים בפרטי פרטים, פרשניות על מה קורח ומה סיפרה אשתו, מחקרים פוליטיים על המשבר הההנהגתי במדבר, ואז החלו כתבות פנים – “מדווחים מהשטח”. פתאום מגלים שבתוך עדת קורח עצמה ישנם גם אי אלו מחלוקות, כל שעה עדכון בחדשות על ההתפתחויות האחרונות (לא כאן המקום להאריך אבל מהפסוקים ברור לחלוטין שמה שרצה קורח זה בכלל לא מה שרצו דתן ואבירם ואם כך וודאי שהיו מחלוקת בתוך עדת קורח).

אך הנה באותו עיתון (אולי רק בעיתון “הצופה”) בעמוד האחרון, אותו עמוד שאף אחד לא קורא, העמוד בלי התמונות המעניינות, למטה באיזו מודעה קטנה, הופיע ששני “זקנים” ישבו בבית המדרש אתמול ונחלקו האם השאור שאסור לאכול בפסח הוא בגודל “כותבת” או כגודל “ביצה”. רק אלו שממש ממש משעמם להם קראו את הכתבה הקטנה הזו…

עברו השנים – עיתוני הכותרות עם התמונות שלך קורח כבר מזמן נעלמו, כל הרעש הגדול שהיה – כלא היה, ואף אחד לא יודע היום על מה הייתה מחלוקת קורח עם עדתו, עד כדי כך שאפילו המחלוקת העקרונית של קורח מול משה רבינו נתונה לפירושים רבים.

והנה זה פלא – אותה כתבה קטנה שבאותו זמן רק מי ששעמם לו קרא… עד היום נמצאת בכותרות הראשיות של כל ישיבה שרק נכנס אליה. עד היום, 2000 שנה לאחר המחלוקת של שמאי והלל עוד ממשיכים התלמידים בהתלהבות עצומה להביא הוכחות לכאן ולכאן האם שאור בככותבת או בכביצה – זוהי תורת נצח – זוהי מחלוקת שסוף המחלוקת הוא גם להתקיים. איננו מפחדים חלילה ממחלוקת. אדרבה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, המחלוקת מעשירה אותנו, פותחת לנו אופקים, מעמיקה את הבנתו בטענה שלנו עצמינו – אבל בתנאי אחד – שהיא לשם שמים. כל כך הרבה פעמים אנו מדמים בעצמנו שהמחלוקות שאנחנו חולקים ומתפלגים הם לשם שמים – ולצערנו לא תמיד זה לשם שמים. כל עוד מטרתנו להרבות שם שמים בעולם – להוסיף אור וקודש, הרי שהיופי הוא במחלקותינו – והסימן על פי הגמרא המפורסמת “את והב בסופה” – והגמרא מסבירה שם את הפסוק שתלמידים שחולקים זה עם זה ונראים כאויבים “סוף שנעשים אוהבים זה לזה”, כל עוד יש בינינו את האהבה ההכרחית בין כל גווני הציבור הרי שאז, ברוכה היא המחלוקת. ברגע שרגשות מעורבים של שנאה והתנצחות נמצאים שם- אין סופה של המחלוקת להתקיים.