אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י”ט) : הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶך אַף עַל פִּי כֵן, לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (עֵרְכִין ט”ז:( תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ, וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זאת בְּדוֹרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עכשיו, כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ… וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם (ליקוטי מוהר”ן (ר’ נחמן) תניינא ח’)
”מילים כדורבנות” של ר’ נחמן, שאחריהם אנו מסופקים אם בכלל ניתן לקיים מצווה חשובה זו. “נעיף מבט” אל מספר פסוקים מתוך הפרשה, ומתוכם ננסה ללמוד אופן חדש של תוכחה, אשר עשוי להקל עלינו את יישומה.
הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא; וְלַעֲבָדֶיך מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (במדבר, פרק ל”ב פסוקים ד’-ה’)
בדו שיח בין משה לשנים וחצי השבטים (ראובן, גד וחצי מנשה), הם מבקשים לקבל נחלה לשבטיהם, בעבר הירדן המזרחי [תיאור מפורט על הדו שיח במאמר ”והייתם נקיים מה’ ומישראל”, תשס”ט]. משה כועס עליהם מאוד, מזכיר את חטא המרגלים וטוען במונולוג ארוך מאוד, בין היתר:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. (שם , פסוקים ה’-ו’)
כיצד אתם מעיזים ”להפקיר” את אחיכם, אשר פניהם למלחמת כיבוש ארץ ישראל, ואתם – רוצים להישאר פה ”בזולה”, בעבר הירדן המזרחי. יותר מכך – אתם בעצם מורידים גם את המורל של כל שאר השבטים – יראו אתכם נשארים פה, בעבר הירדן המזרחי, וגם הם לא ירצו להיכנס לארץ. שניים וחצי השבטים שומעים בקשב רב לתוכחת משה. את תיאור תשובתם, פותח המקרא במילים: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ .. (פסוק ט”ז), אשר מלמדות אותנו, שהם כנראה הלכו ”להכין שיעורי בית”, התייעצו עם חכמי השבטים [אחרת – אין להם לאן לגשת, הרי הם שוחחו קודם לכן עם משה] וחזרו עם תובנות חדשות לגמרי [זו כנראה תשובה לשאלה שהצגתי במאמר הנ”ל] :
… גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ [ילדינו]. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים [נעלה ראשונים], לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם, אֶל מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. (שם , פסוקים ט”ז- י”ז)
סדר הדברים בתשובתם, לא מוצא חן בעיני משה. וכן כותב רש”י בפירושו על הפסוק: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. נבחן את התייחסותו ותגובתו של משה להצעתם :
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. (שם פסוק כ”ד)
אין פה תוכחה ישירה. אין מילים קשות, אלא “דיבור עדין”, שבעצם משנה את סדר הדברים: קודם דאגה לטף, ורק אחר כך דאגה לצאן. ומחזק אותם משה בסיום, ואומר: המילים שאתם תאמרו, ומה שאתם תגדירו – כך יהיה !
ואמנם “התוכחה הפסיבית” כל כך מצליחה, עד אשר הם מיד מתקנים את הנאמר ומאשרים את דברי משה בפיהם:
טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: (שם פסוק כ”ו)
מהו המסר ?
בקטע מקראי זה נוכחנו להכיר שתי תוכחות שונות לחלוטין. הראשונה – ישירה, עוצמתית, נוקבת וחודרת עמוק – ”סור מרע”. לעומתה, בסוף הדיאלוג, מצאנו ”תוכחה פסיבית”, שקטה, ללא מילים מיותרות – ”עשה טוב” .
אם בכל אופן אנו מיישמים את מצוות התוכחה [כהורים, מורים ומדריכים אין לנו ברירה אחרת…] עדיפה עשרת מונים התוכחה השקטה והפסיבית. היא זו שגורמת לשינוי כיוון, מתוך הבנה והפנמה פנימית, ובעצם מביאה את האדם להבנת הטעות, ולתיקון המעוות. תוכחה זו דורשת ”בגרות”, רצינות וכנות מן הצד השני, אשר כידוע, לא תמיד קיימת. במקרים כאלו, נשתמש בתוכחה ישירה ונוקבת, אך תמיד נזכור, גם תוך כדי תוכחה, על שמירת כבוד האדם המוכח.
תיבת טקסט: מאמרים מקבילים : ”תוכחה”, ויגש, תשע”ג (ראה שם מקבילים נוספים)
