אוריה טפרברג
אברך לשעבר בסנט לואיס תשס”ה – תשס”ח. ר”מ במכינה קדם צבאית בחיספין

 

אנחנו נמצאים השבת בפרשת מטות, ובשבוע שעבר קראנו כולנו בבתי הכנסת את פרשת פנחס. אני מבקש לחבר בין שתי פרשיות בתוך הפרשות הללו.

תחילתה של פרשת פנחס עוסקת בקבלה האלוקית החד משמעית את מעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, ובפרשת מטות אנו פוגשים בציווי  של ה’ למשה “נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמיך”. הפרשה מסתיימת בשאלה המוסרית  שמציב משה לשניים וחצי השבטים המבקשים נחלה בעבר הירדן: “…האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה”, ובתשובתם של השבטים: “ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל…”

המשותף בין תחילת פרשת פנחס לסיומה של פרשת מטות, הוא חובת הערבות ההדדית המוטלת על כל יהודי ויהודי באשר הוא. פנחס מבין שאי אפשר לעמוד מנגד ולראות בביזיון ה’ ועמו ועושה מעשה שכל כולו טהור ולשם שמים, אשר רק אדם כפנחס יכול לעשות. מעשה שכולו התבטלות כלפי הקב”ה גם אם יעלה לו בהפסד הכהונה, שכן כהן השופך דמים אינו יכול להמשיך בעבודתו. רק באופן זה הוא מקבל את ברית השלום מאת ה’. אם היה מעשהו של פנחס נגוע באיזושהי נגיעה אישית ייתכן ולא היה מתברך על מעשה זה ואולי אף נענש.

שניים וחצי השבטים המבקשים למצוא מרעה למקנם הרב, מבינים דרך שאלתו של משה שלא תיתכן מציאות בה חלק מעם ישראל (אחיהם) ילחמו בזמן שהם דואגים לביתם ורכושם. בתשובתם הם מדגישים לא רק את ההבנה שהם חייבים להיות חלק, אלא אף את נכונותם לצאת ככוח חלוץ אל המלחמה.

האורח חיים הקדוש, שהשבוע ציינו את יום פטירתו, שואל על תשובתו של משה אליהם – “ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה’ למלחמה” (במדבר ל“ב, כ’)   מדוע היה צריך משה לחזור על תשובתו פעמיים בפסוקים אלו ומיד אחר כך מצווה זאת משה לאלעזר ויהושע? לכאורה היה מספיק לומר זאת רק פעם אחת. וכן מדוע הדגיש את המילים “לפני ה'”? עונה על כך ר’ חיים בן עטר שאכן כוונת משה לראות שדעתם של בני גד ובני ראובן אינה רק לספק תירוץ על מנת שיוכלו לקבל את מבוקשם, שדבר זה “אין נכון לעשות כן, לעניין הצלחת המלחמה, כי צריכים בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה’, להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצוות ה'”. ומביא את דברי הרמב”ם בהלכות מלכים (ו’, טז’) “שכל הנלחם בכל לבו וכוונתו לקדש ה’ בלבד מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק…ויזכה לחיי העולם הבא”.

אפשר היה לחשוב ששניים וחצי השבטים מסכימים להצטרף למאמץ המלחמתי על מנת שבדרך זו יוכלו “להכשיר” את בקשתם ממשה לחנות בעבר הירדן. אם כך היו פני הדברים, אזי חלק מצבא ישראל היו יוצאים בעיקר מתוך אינטרס אישי ולא מתוך רצון לקדש שם ה’. זאת אינה דרכה של מלחמת מצווה ולא תוכל להיקרא כך. בתשובתם שאינם רק מצטרפים למלחמה אלא אף ילכו חלוצים לפני ה’, הוכיחו בני גד ובני ראובן כי אכן כוונתם הינה רק לשם שמים ממש כפנחס במעשהו.

אנו נמצאים בימים אלו במערכה צבאית נוספת על בטחונו של העורף הישראלי. בנינו הגיבורים המשרתים בצה”ל עושים מלאכתם נאמנה והולכים חלוצים לפני המחנה מתוך רצון פנימי אמתי לקדש שם שמים. אך בדורנו המלחמות כבר מזמן אינן רק בשדה הקרב הגיאוגרפי אלא גם (אם לא בעיקר) בשדה הקרב הווירטואלי. בתקשורת העולמית המשודרת, הכתובה ובאינטרנט. לכל יהודי באשר הוא צריך להיות ברור שאין לנו אפשרות לעמוד מנגד בבחינת “כל ישראל ערבים זה בזה” . כמה ראינו והרגשנו בשבועות האחרונים את הכח של עם ישראל כשאנחנו מאוחדים. אם דרך חטיפתם ורציחתם של גלעד אייל ונפתלי קדושי ה’, ואם עכשיו, כשחלק גדול מערי ישראל נתונים תחת התקפות טילים השכם והערב. כוחנו באמונתנו ובאחדותנו. כל אחד צריך לחשוב היכן ומה הוא יכול לעשות בכדי לתרום את תרומתו למען ה’ ולמען אחדות עמו.

חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו

שבת שלום.