עמנואל אלשטיין

שליח לשעבר בוושינגטון וממפיס (תשס”ד, תשע”א-תשע”ב)
כיום מנהל כספים בתורה מציו

 .

.

מי אני?

השאלה השנייה שמשה רבינו שאל את ה’ במעמד הסנה היה “הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו. מה אומר אליהם?”. לשאלה הזו ה’ עונה – “אהיה אשר אהיה”.
אבל השאלה הראשונה של משה היא: “מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?”. על פניו, השאלה של משה נובעת מענווה – מי אני?, הוא שואל שאהיה ראוי למשימה כל כך חשובה? מאיפה יהיו לי את הכוחות כדי להוציא עם של עבדים ממצרים, המעצמה הגדולה של העת העתיקה?
לחלק השני של השאלה ה’ עונה – “כי אהיה עמך”. הקב”ה יעמוד לצידו של משה, והוא יהיה זה שבאמת יוציא את ישראל ממצרים. משה הוא רק השליח, ויש לו את כל העוצמה של בורא עולם לצידו.
אבל לחלק הראשון של השאלה – למה משה ראוי למשימה, ה’ לא עונה.כמובן שישנם תשובות רבות בחז”ל. יש שראו את הירידה שלו אל אחיו במצרים, יש שהדגישו את הרגישות שלו לעוולות חברתיות כמו שרואים בסיפורים על המצרי שמכה ישראלי, ואח”כ שוב עם בנות יתרו. וכמובן שיש את המדרש המפורסם על הגדי שבורח…
אבל אולי השאלה עצמה היא התשובה. גיבורי התנ”ך והמנהיגים הגדולים שלנו תמיד היו כאלו שהיו להם ספקות ביכולות שלהם.
גיבורי התרבות היוונית העתיקה, וכך גם גיבורי התרבות המערבית המודרנית הם גדולים מהחיים. הם חיים בתודעת גדלות, בידיעה שהם נועדו לגדולות, שהם נועדו לשלוט ולשנות את העולם. הם מצליחנים. וכך הם עושים. הם נהיים גנרלים ומלכים, צוברים הרבה כסף וכובשים את כל העולם.
המנהיגים שלנו מתלבטים. משה, אליהו, ירמיהו ויונה מבקשים בשלב מסוים למות. הם לא רוצים את התפקיד שניתן להם, הם לא מרגישים ראויים להיות מנהיגים. ודווקא בגלל זה ה’ בוחר בהם. הקטנות שלהם בעיני עצמם היא היא זו שמכשירה אותם לגדלות בעיני ה’.
וכך עצם שאלתו של משה – “מי אנוכי” היא גם התשובה עצמה.אבל אפשר להסתכל על השאלה בכיוון אחר, אישי יותר. משה, עוד לפני שהוא היה משה רבינו, שואל “מי אני?”. מה הזהות שלי? כי אם נחשוב על זה לרגע – איזה זהות יש למשה?התשובה הכי ברורה, היא, כמובן – משה הנסיך המצרי. הוא גדל והתחנך בבית פרעה בתור נסיך מצרי. הוא לבש לבוש מצרי, דיבר שפה מצרית וגם השם שלו הוא שם מצרי – הם משה נובע מהמילה “מסס” במצרית עתיקה, שמשמעו ‘ילד’ (כמו רעמסס, שמשמעותו – הבן של רע, אל השמש). גם בנות יתרו חוזרות לאביהן ואומרות –”איש מצרי הצילנו מיד הרועים”.
אז מיהו משה? אולי הוא איש מצרי?אבל יש למשה זהות נוספת – של רועה צאן מדיני. אם ניקח בחשבון שמשה ברח ממצרים בתור איש צעיר, והוא חוזר לשם בשליחות המקום בגיל 80, אזי שהוא בילה חמישים או שישים שנה במדין! הוא  ברח ממצרים והגיע לארץ חדשה. הוא מצא משפחה מאמצת, אישה וילדים והוא חי בשלווה בתור רועה צאן של חמיו.
אז מיהו משה? אולי הוא איש מדיני?

כשמשה שואל “מי אנוכי?” זו גם שאלה אונטית של זהות. האם הוא מרגיש חלק מבני ישראל? מה הקשר שלו לקבוצה של עבדים שהוא לא ראה כבר כמה עשורים? גנטיקה? זה הכל? הזיכרון האחרון שיש לו על איש ישראלי זה ההלשנה לפרעה. כשחושבים על זה, לא מפתיע שמשה מהסס לקבל את התפקיד. למה שהוא ירצה ללכת להציל את בני ישראל?

לאורך רוב שנות הקיום של עם ישראל שאלת הזהות לא הייתה רלוונטית. הסביבה הלא-יהודית לא אפשרה ליהודי לברוח מהיותו יהודי. קונצפטואלית לא היתה קיימת אפשרות לשינוי זהות כלשהו. מי שנולד איכר יהיה איכר כל ימיו, מי שנולד למשפחת אצולה הוא אציל ומי שנולד יהודי – הוא יהודי. רק בתקופה המודרנית הזהות האישית של אדם נהייתה גמישה ונזילה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

מעניין לראות איך דווקא משה, בגלל קורות החיים הייחודיים שלו, התמודד לפני מעל ל-3000 שנה עם שאלה שרלוונטית היום לכל כך הרבה יהודים בארץ ובעולם.
היום הזהות היהודית שלי יכול להיות רק פריט אחד בזהות שלי, ואפילו לא פרטי חשוב או מרכזי במיוחד. יהודים רבים שואלים את אותם השאלות שמשה שאל את עצמו – מי אני? מה הקשר שלי לעם ישראל? האם זה שנולדתי להורים יהודיים מחייב אותי במשהו?

בעולם היהודי בתפוצות רוב היהודים עונים שלא. והתוצאה היא התבוללות מאסיבית. בארה”ב המצב יחסית טוב עם 54% התבוללות.
גם בישראל יש שרואים את שייכותם לעם ישראל כמקרית, עוד פריט מידע עליהם שלא מחייב אותם בשום דבר – נולדתי בירושלים, הסבא רבה שלי היה צרפתי והאמא שלי יהודייה.

ומה עם משה? איך הקב”ה יודע שמשה מתאים? שהוא יהיה מוכן לחזור לעם ישראל? מה פתר את שאלת הזהות העצמית של משה?
מה גרם לו בכל זאת להשאיר מאחור את ארמון המלוכה המצרי וגם את השלווה של מדבר מדין?
בתור נסיך מצרי שלא חסר לו כלום, הוא עדיין יוצא אל אחיו לראות בסבלותם. למרות הכל ובצורה לא רציונלית, הוא עדיין מרגיש שהם אחים שלו. אולי הראש שלו ניסה לשכנע אותו להישאר בארמון המוגן שלו באותו יום גורלי, אבל הלב שלו מושך אותו החוצה. ושוב, גם אחרי שהוא מוצא את השלווה והנחלה, לכאורה, במדין, הוא קורא לבן שלו גרשון – “כי גר הייתי בארץ נוכריה”. למרות הכל, גם אחרי כל כך הרבה שנים, הוא עדיין מרגיש גר. מדין זה פשוט לא הבית שלו, זו ארץ נוכריה.

בסופו של דבר יש משהו בנפשו של משה, ושל כל יהודי, שלא נותן לו, לנו, לברוח לגמרי מהגורל שלנו. אפשר להתכחש, אפשר לנסות להתעלם, אבל בסופו של דבר יש בכל אחד מאתנו ניצוץ של שייכות לעם. אפשר להאמין ואפשר לא להאמין. אפשר להרגיש מחויב להלכה ואפשר לא. אבל לראות יהודי סובל ולהגיד שזה לא שייך לי? – זה פשוט נוגד את הטבע שלנו. זו הנקודה שמחברת את כולנו למשפחה אחת. אפשר להיות יהודי בשוודיה או בניו יורק, בתל-אביב או בתקוע. נרצה או לא נרצה, לכולנו יש גורל משותף והיסטוריה משותפת. וגם ייעוד גדול משותף.

ואולי היום בציבוריות הישראלית אפשר לראות את אותה התובנה, אותה הרגשת ניכור מתרבות זרה והתחלה של תנועה חזרה למסורת היהודית, לערכים יהודיים, לבית היהודי.
אם הדוגמא של משה רבנו הוא אינדיקציה, אז יש לנו סיבה טובה להאמין שאנחנו בכיוון הנכון.

לתגובות: emanuel@torahmitzion.org