הרב אבי גולדברג, ראש כולל, ממפיס, תשס”ט

השבוע אנו קוראים את המעמד הגדול של מתן תורה. פתיחת המעמד היא בדיבר הראשון – “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…”. זהו היסוד שלנו כיהודים. במדרש מפורסם בגמרא בסוף מסכת מכות נאמר ששתי הדברות הראשונות נאמרו ישירות מפיו של הקב”ה לאוזנם של בני-ישראל, ואילו שמונה האחרות נאמרו לבני ישראל על-ידי שליח – משה . העיקרון שעומד מאחורי מדרש זה הוא ששתי הדברות הראשונות הינם הבסיס לכל יתר המצוות. לפני קיום מצוות עלינו קודם להכיר את האלוקים שאליו אנחנו עובדים, ולשלול כל אלוה אחר. זוהי גם הסיבה שהמשנה מציינת לכך שפרשת שמע קודמת לפרשת והיה אם שמוע, וזאת מכיון ששמע היא קבלת עול מלכות שמים, ו”והיה אם שמוע” הינה עול המצוות, וצריך להקדים עול מלכות שמים לעול מצוות.

אכן – “אנוכי ה’ אלוקיך” הינו הבסיס לכל אמונתנו. קריאה קצרה של פסוק זה מעלה שאלה – מדוע מתואר האלוקים שאותו אנו עובדים כמי שהוציא אותנו מארץ מצרים? האם לא היה משמעותי יותר לומר על הקב”ה שהוא בורא כל העולם, או שהוא מחייה את כל העולם בכל יותר תמיד, או שהוא אלוקי האלוקים, או כל תואר כללי אחר? מדוע אנו מבססים את האמונה וקיום התורה לעובדה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים?

שאלה זו נשאלה על-ידי ר’ יהודה הלוי, לפני כ-1000 שנה, והוא גם מביא לה תשובה. הקב”ה הוא אמנם בורא השמים והארץ, והוא מחייה את כל הבריאה ועוד תארים רבים, אך לא הם הסיבה הראשונית שבגללה אנו עובדים אותו. הסיבה הראשונית היא המפגש החי שלנו איתו. האמונה שלנו (בשונה מדתות אחרות) מבוססת על המפגש הישיר שלנו עם אלוקים, ולא רק על תיאוריות ומחשבות רוחניות. כולנו עמדנו במעמד הר סיני, כולנו עברנו בים סוף, וכולנו ראינו את עשר המכות, ואלה הם הסיבות שבגללם אנחנו מאמינים. אירועים אלו מחייבים משתי סיבות, האחת משום שהם דברים שאנחנו יודעים בודאות שקרו בעבר הרחוק או הקרוב לי ולעמי, והשנית משום שהם קרו לי ולכן הם קשורים אלי ומחייבים אותי.

רעיון זה הוא בסיסי ביותר באמונתנו, עד כדי כך שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה לפתוח בברכת אבות. לפי השו”ע מי שלא כיוון בברכה זו חייב לחזור לתחילת התפילה, וגם הרמ”א מסכים לקביעה זו, אלא שפוסק לא לחזור מחשש שגם בפעם השנייה לא נתכוון בברכה. בברכה זו אנו מכריזים לפני מי אנחנו מתפללים. ראשית כל “אלוקינו” – מי שאנו פוגשים במפגש הישיר היום יומי, מי שנותן לנו את חיינו ומשגיח עלינו. שנית “אלוקי אבותינו” – האלוקים שהאמינו בו אבי סבי וכו’. ושלישית “אלוקי אברהם אלוקי יצחק….” – האלוקים שבחר באבות. רק לאחר מכן אנו מגיעים לתיאורים כמו “גדול” גיבור” “נורא”. היהדות היא עבודת אלוקים על-פי מפגש ישיר, ומפגש ישיר של האבות, ורק לאחר המפגשים האלו אנו מגיעים לשלב של הגדרות ותיאוריות – לתיאולוגיה.

בדומה לכך אנו אומרים כל בוקר בתפילה את השירה הגדולה ששרו ישראל על ים סוף אותה קראנו בשבוע שעבר. אנו אומרים – “זה קלי ואנוהו, אלוקי אבי וארומממנהו”. קודם כל אנו צריכים להכיר את הקב”ה בחיינו שלנו, לכל אחד המפגש האישי שלו עם האלוקים. בשלב שני אנו חייבים גם את להבין שישנו קשר ארוך שנים של הקב”ה עם אבותינו.

בדורנו ישנה התעוררות גדולה של תשובה, ובוודאי של מפגשים ישירים עם הקב”ה. אנו חווים אירועים לאומיים שחלמנו עליהם במשך אלפיים שנות הגלות, והנה הם מתקיימים בנו. מצד שני בדורות האחרונים אנו חווים גם נטישה גדולה של הערכים בהם דגלו האבות והדורות הקודמים.

נתפלל שיבוא אליהו וידע ל”השיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם”. שני החלקים גם יחד יקרבו אותנו לגאולה, ליום ה’ הגדול והנורא.