ד”ר בנימין הוזמי

מנהל אקדמי, בית איזי שפירא

 

ממוגבלות אישית למוגבלות חברתית
 

יחסה של החברה כלפי אנשים עם מוגבלות עבר תמורות משמעותיות במאה השנים האחרונות. בתחילת המאה שעברה אנשים עם מוגבלות הורחקו מעיניה של החברה ושוכנו במוסדות. לקראת סוף שנות ה-60 החלו כוחות משמעותיים לפעול בסקנדינביה, אשר כוונו לסגירת מוסדות אלו ולהכללת אנשים עם מוגבלות בחיק קהילות מגוריהם.
שינוי זה הביא להתפתחות תנועות של אנשים עם מוגבלות החותרות להגדרה עצמית ולשוויון תחת הסיסמה: “Nothing about us without us”. תנועות אלה רואות במוגבלות תוצר של חולי חברתי והבנייה חברתית. כלומר, הפלייה והעדר התאמות ונגישות במרחב הקהילתי הן-הן אלו אשר יוצרות ומבנות על ידי החברה את חוויית המוגבלות ולא עצם קיומו של מצב רפואי, מולד או נרכש, כזה או אחר.

בהקשר זה, מן הראוי לבחון מהו היחס המסתמן בתורתנו כלפי אנשים עם מוגבלות. פרשת השבוע עוסקת בפתחה בפסולי כהונה ובמומים הפוסלים בהם. אמנם התורה מתירה לכוהנים בעלי מומין לאכול מהקדשים ומקודשי הקודשים אך אינה מתירה להם לשמש בקודש.
בתקופה בה אנו חשופים לדיון ציבורי אודות שוויון והדרה, ראוי לשאול – האם פסוקים אלה מלמדים כי בעיני הא-ל יש ששווים  יותר ויש שווים יותר? כיצד תורת חסד של “מבשרך אל תתעלם” ו-“ולפני עיוור לא תתן מכשול ויראת מא-לוקיך” מתיישבת עם פסוקים אלה, ובראשם:
דַּבֵּר אֶֽל אַֽהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִֽזַּרְעֲךָ לְדֹֽרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָֽיו” (ויקרא כא, יז).
ובהמשך אף נראה כי היא תופסת עבודת כהן בעל מום כחילול הקודש, כמפורט בפסוק כ”ג: “אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲני ה’ מְקַדְּשָֽׁם

התייחסות דומה בהלכה, קיימת בסוגיה המתייחסת לכהנים בעלי מומין הפסולים לנשיאת כפיים. התוספתא במסכת מגילה מסבירה לנו בזו הלשון: “כהן שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו הרי זה לא ישא את כפיו שהעם מסתכלין בו. ומוסיפה תוספת חשובה בזו הלשון: ואם היה חבר עיר – הרי זה מותר. (תוספתא מסכת מגילה פרק ג הלכה כט). עיון דקדקני בתוכן הכתוב מלמד כי טעם אפשרי לאיסור, אינו עצם המום של הכהן אלא חוסר המסוגלות של העם להכיל אחרוּת זו, כלשון הכתוב: “מפני שהעם מסתכלין בו”. אך אם היה חבר בעירו – הרי זה מותר, מפני שהרגישות החברתית לאחרותו כהתה. ביסוס לכך ניתן לראות בדברי הרמב”ם:
 
“המומין כיצד? כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו. מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב, מותר לפי שאין מסתכלין בו ” (רמב”ם הלכות תפילה וברכת כהנים, ט”ו,ב’)
כלומר, נראה כי חילול הקודש אינו מעצם המום אלא מעצם ההבנייה החברתית של מוגבלות. דהיינו, יחסה המפלה, ולעתים גם המגחיך, של החברה למראה אדם שונה או רמת תפקוד שאיננה בזרם המרכזי היא זו שמעוררת חילול שם שמיים ולא האדם עם המוגבלות.

אם כך, נוכל לומר כי ההקפדה על מימד השלמות הגופנית של הכהן המכהן נועדה למנוע חילול שם שמיים כתוצאה מתגובה חברתית ואיננה מייצגת ציווי שביסודו הפליה מכוּונת מכח עליון.
ביסוס לכך ניתן למצוא בפרשת שמות במעמד הסנה. כאשר ה’ פונה אל משה, המעיד על עצמו כי הינו “כבד פה וכבד לשון”, ומצווה אותו להיות שליחו להוצאת בני ישראל ממצרים, משה שואל שאלות המתייחסות לקבלת האמון של העם ושל פרעה וה’ עונה לו באורך רוח ונותן לו אותות. אולם באותו שלב בו משה מנסה לדחות את קבלת המינוי באמצעות פסילה במומו ומבקש מה’ “שלח נא ביד תשלח”, כתרגום אונקלוס: “שְׁלַח כְּעַן, בְּיַד מַאן דְּכָשַׁר לְמִשְׁלַח” – כלומר משה מבקש מה’ למצוא מישהו הכשר למשימה, הוא נענה בדברים תקיפים:  “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא א-נכי ה'” (שמות ד’ י”א).  על אף שאני הוא זה שיצרתי כל מוגבלות ואינני מפרט מדוע, אני בוחר בך בשל יכולותיך. זאת, מבלי להתעלם בצורך בהתאמות: “וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא. וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו. וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן וְדִבֶּר הוּא לְךָ, אֶל הָעָם. וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים”. 

יש בדברי ה’ למשה ללמדנו, כפרטים וכחברהכי בהתייחסותנו לכל אדם – יכולותיו וכישוריו צריכים להיות לנגד עיננו ולא מוגבלותו. לצד הכרה ומודעות ליכולותיו, עלינו כחברה לזהות צרכים ולזמן תמיכות, הנגשות והתאמות. אלה עשויות להסיר חסמים בדרכו להשתלבות חברתית כשווה בין שווים ולעתים אף כמנהיג וכמתקן חברתי.
 
לתגובות: bennyh@beitissie.org.il