כיום סטודנטית באוניברסיטה העברית
נעיין בפרשה:
משפחת יעקב בדרך לאפרתה מבית אל. שם, באמצע הדרך, רחל יולדת את בנימין. בהתחלה יש שתי חזרות לגבי לידת בנימין: בהתחלה כתוב “ותלד רחל ותקש בלדתה”, ומיד בפסוק אחר כך “ויהי בהקשתה בלדתה.” למה צריך להגיד פעמיים שהיא יולדת ושקשה לה?
בעל ה-‘העמק דבר’ מפרש שבלידה הראשונה היא עוד לא ילדה ממש, אלא אחוזת חבלי לידה. רק בפסוק הבא רחל יולדת באמת. רד”ק מציע שההיקש הראשון הוא תיאור של צער גדול מתחילת הלידה, וזה בעצם תהליך שנמשך עד שמתה בסופו. גם פה רואים את תחילת צירי לידתה, כשהיא בקושי רב. האבן עזרא מפרש “בהקשותה”, שכאן מוסבר שלא רק קשה לה בגוף, אלא הלידה קשה לה מאוד על הנפש, פירוש שמסתדר עם קריאת שם בנימין “בן אוני”. נמצא שהפסוקים מתארים תהליך שתחילתו בדרך כלל צער שמוביל לשמחה גדולה, אך כאן הצער מוביל לצער.
גם בתיאור מות רחל ישנה חזרה תמוהה – בפסוק אחד כתוב “ויהיה בצאת נפשה כי מתה”, ובפסוק הבא “ותמת רחל”. הטור הארוך אומר שהיא נפטרה פעמיים. בפעם הראשונה חלה מעין התעלפות, וחזרה נשמתה למספיק זמן כדי לקרוא לבן שם, ואחר כך יצאה נפשה. לפי הרד”ק הפסוקים מתארין שתי מיתות מכיוון שרחל כבר ידעה שהיא הולכת למות ולא היתה לה תקווה. היה לה כוח רק לקרוא לו שם, ואחר כך נפטרה באמת. ה-‘העמק דבר’ כותב שכשאישה מתקשה ללדת יש התעלפות שהיא מעין מיתה, ולכך הפסוק הראשון התייחס. רק כשכתוב בפעם האחרונה “ותמת רחל” היא מתה באמת. שוב רואים את תחילתו וסיומו של תהליך, שבאמצעותו נולד בנימין.
למרות שיש הרבה חזרות, יש גם ניגודים. בסיפור אחד יש לנו מוות של דמות מאוד חשובה ליהדות וקרובה ליעקב, אך יש גם את הלידה של בנימין, שהוא גם דמות חשובה לעם ישראל וקרובה ליעקב. לפני מותה, רחל קוראת לו ‘בן אוני’, שהמפרשים מסבירים שהכוונה לבן צערי. היא קוראת לו שם זה בתוך צערה הגדול, כשהיא קמה לתחייה דווקא כדי לקרוא לו שם, ובוחרת בשם שממחיש את צערה וכאבה באותו הרגע. לעומת זאת, יעקב אחר כך משנה את שמו לבנימין. המפרשים מפרשים זאת כבן זקונים, בן אהוב. אם כן, שם זה ממחיש דווקא את האהבה והשמחה שיעקב מרגיש עם לידת בנו. מתוך הכאב והצער של מות רחל, ממש באמצע, יש גם מקום לזכור שיש תקווה, יש שמחה וטוב.
בפסוקים הקצרים האלה אנחנו רואים את מעגל החיים. מוות ולידה ביחד. צער ושמחה. רחל לא נקברה בחברון כמו האמהות האחרות, אלא נקברת כמו שהיא ילדה – בחיפזון, באמצע הדרך.
לפני מותה, המיילדת אומרת לרחל “אל תיראי, כי גם זה לך בן”. אפשר לראות את זה גם כנחמה כללית. גם באמצע התהליך של הצער, אפשר לראות שיש תקווה לשמחה. הצער בשמו של בנימין נהפך בסוף התהליך למשמח ומעודד, ובכך נסיבות לידתו של בינמין משתנות ממצערות לנותנות תקווה להמשך טוב.
