מאת: רפי זבגר
חבר של תורה מציון


הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, אשר שימש את הכוהנים לרחוץ במימיו את כפות ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. רחיצה זו נקראת בלשון חז”ל גם קידוש ידיים ורגלים. כיצד בוצעה אותה ”רחיצה” [קידוש]?

כיצד מצות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש; אמרו לו: הפלגת (=הגזמת)! אי אפשר לעשות כן.  (זבחים י”ט, ב’)
מחלוקת  זו דנה בעצם, עד כמה הכוהנים היו ”גמישים” ויכולים לבצע פעולה הדורשת יציבות ועמידה איתנה. לפי רבי יוסי, שתי הידיים היו על שתי הרגלים, וכך ”קידשו” ידיהם ורגליהם. ואילו חכמים חושבים כי רוב הכוהנים אינם מסוגלים לבצע זאת, ”ומסתפקים” בהנחת כל יד בנפרד על הרגל בהתאמה, וכך “מקַדשים”.  הפסוק  בפרשתנו  העוסק במצווה זו:

וְרָחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת רַגְלֵיהֶֽם:  (שמות פרק מ’ פסוק ל”א )

משה עבד ככהן, בשמונת ימי המילואים, בהם חנכו את העבודה במשכן. היום השמיני והאחרון של ימי המילואים, היווה יום חפיפה ”ומסירת המקל” לידיהם של אהרון ובניו הכוהנים, וכהגדרתו של רש”י על הפסוק: יום שמיני למילואים הושוו כולם לכהונה . ביום זה, גם משה וגם אהרן ובניו תיפקדו ככוהנים מן המניין.   עוד הלכה מעניינת לגבי תכולת הכיור, נלמדת מתוך הפסוק:

משה אהרן ובניו – אמר רבי יוסי בן רבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים – אין מקַדשים בו, שנאמר: וְרָחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו [זבחים י”ט ב’].

צריך שתהיה כמות מים בכיור, אשר תספיק לארבעה איש לפחות: משה, אהרן ושני בניו [בעל התורה תמימה, ”מזכיר” לנו כי היו לאהרן ארבעה בנים, אך שניים מהם מתו ממש באותו יום, “בהקריבם אש זרה” .  נכיר מעט גם את הכיור מתקופת בית המקדש הראשון והשני:

וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת  (ספר מלכים א’ פרק ז’ פסוק ל”ח)

עשרה כיורים היו בבית ראשון, כל אחד עמד על “מכונה” (לשם ניוד הכיורים בצורה נוחה), ובנוסף, היה כלי גדול מאוד המכונה ”ים של שלמה”, אשר התמלא במים מתוך הנהרות הסובבים את ירושלים, וממנו מלאו את הכיורים.
המשנה (מסכת יומא, פרק ג’, משנה י’) מתארת חידוש מעניין במבנה של הכיור מתקופת בית המקדש השני:

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה…
שני חידושים ביצע כהן גדול הנקרא ”בן קטין”, באותה תקופה: האחד – התקין שנים עשר ברזים בכיור, כדי שכל שנים עשר הכוהנים המקריבים את קרבן התמיד, יוכלו לקדש ידיהם ורגליהם בו זמנית. השני – בנה מתקן תת קרקעי הנקרא ”מוּכְנִי”, כדי ”להוריד” את הכיור בלילה לקרקעית האדמה, כך שהמים לא ”יִפַּסְלו בלינה” [הנשאר במשך הלילה פסול לעבודה], ויוכלו להשתמש בהם למחרת.

מהו המסר ? 
מה עומד מאחורי הדאגה בכל התקופות, שהכוהנים  יטלו ידיים ורגליים בבת אחת, ללא תור, בלי המתנה והתמהמהות ? נראה לייחס זאת למסגרת החובה לתת לכולם יחס מכבד ואוהד. הרי, לאף אחד ”לא נעים” להמתין לזולתו, עד אשר יגיע תורו. “הנהגת הכיורים” מלמדת אותנו “להרגיש,לחוש ולכבד” את הזולת. ניתן לקטלג התנהגות זו כ”מעלה גדולה של איסור אונאת דברים” המחייבת אותנו להימנע מלצער את זולתנו