אורי איינהורן

הרב אורי איינהורן
ראש כולל לשעבר בקייפטאון (תשס”ב – תשס”ד)

כיום רב כפר שמריהו

פרקי בריאת העולם מהווים אחת מן הפרשות הקשות ביותר לעיכול עבור האדם המודרני. פרשת בראשית, ובמיוחד פרקי הבריאה, מביאים במבוכה את האינטלקטואל בן המאה ה- 21. תיאור הבריאה מעורר אצל האדם החושב תחושת סתירה משמעותית בין הידיעה המדעית והעמדה הפילוסופית המקובלת בימינו, ובין השקפת עולם מקראית שעליה אנחנו חוזרים כל שנה בקריאת התורה.

כיצד יתמודד עם הסתירה? במקרה הטוב ה”אדם החושב” קורא את סיפורי המקרא כמיתולוגיה, סיפור שכל תפקידו הוא לעצב מורשת דתית או היסטוריה לאומית, שהרי לכל עם יש סיפורים שמעצבים את מורשתו.

במקרה הגרוע ה”אדם החושב” בז לסיפורי המקרא המראים לדעתו בערות וחוסר קידמה, שכן המדע המודרני מוכיח כביכול את ההיפך מהסיפור המתואר במקרא.

אם כך, בוקעת ועולה השאלה: כיצד אנו, כעובדי ה’, בעולם מודרני שמצד אחד מקבלים את התורה כאמת ומצד שני מקבלים ומעריכים את עולם המדע והמחקר, צריכים לגשת לסיפורי בראשית?

ברצוני להציע שלא רק שאין בסיפורי בראשית כדי לסתור את המדע או להוות אתגר לשכל, אלא הם עצמם מלמדים על הדחף של האדם להיות יצור חוקר ומדעי. אדם שאצלו האמונה והמדע הם שני קווים מקבילים אין צורך שייפגשו.

האדם שואף לחקור

הנצי”ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) מעיר הערה מאלפת בתחילת פירושו לספר בראשית. בתיאור הבריאה אנו קוראים שלאחר כל יום מימי הבריאה, מתייחס אלוקים למעשיו שבאותו יום. כגון: “וירא אלוקים את האור כי טוב”. קריאה פשוטה של הפסוקים עלולה לעורר את הרושם שמשמעות הפסוק היא שאלוקים רואה שמעשיו טובים הם. הוא כביכול הצליח בבריאתו.

על כך אומר הנצי”ב: “לא שלא ידע טרם היותו”. הנצי”ב משיב כאן על השאלה הפילוסופית המתבקשת: האם לא ידע ה’ שהדבר טוב עוד לפני שהוא ברא אותו? מדוע הוא נזקק לראייה? מלמד אותנו הנצי”ב דבר מאלף: “כי יהיה טוב כמו שראה אחר שנהיה – אלא בא גם בזה, לעשות טבע…” העיקרון אותו באה פרשת בראשית ללמד הוא יצירת הטבע וחוקיו. לכן מבאר הנצי”ב שהפסוק “וירא אלוקים כי טוב”, לא בא לתאר את מצבו של אלוקים לאחר בריאת האור או המאורות הגדולים, אלא הראייה אף היא בריאה. אלוקים ברא את הצורך לראות, הוא ברא את הטבע האנושי המשתוקק לראות ולבדוק את הנבראים, לעמוד על טיבם של דברים. הצורך הקיומי של האדם לאשש בהוכחות אמפיריות את הדברים שהוא רואה במציאות, ולא להסתפק באמונה תמימה. לראות ולבדוק ולא רק לשמוע ולעשות.

וממשיך הנצי”ב: “שיהא הראיה טובה מהאמונה בדעת והבין בדבר עד שאמרו בשמות רבה שלא נתפעל משה רבינו בשעה שאמר הקב”ה שעשו ישראל עגל. כמו אח”כ שראה בעיניו. אע”ג שלא היה בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה בעיניו”.

בחטא העגל אומר אלוקים במפורש למשה רבינו שישראל חטאו, ככתוב: וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם“. אלוקים מספר למשה רבינו שבניו חוטאים בחטא העגל. לכאורה משה אמור להאמין לדברי ה’ , אין הוא צריך לבדוק את הדברים ולאמת אותם, אך לא כך הם פני הדברים. משה פועל רק אחרי שהוא ראה את העגל. כמו שנאמר בהמשך: “וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר”.

על מנת לפעול, צריך משה רבינו לראות את העגל, זה טבעו של האדם. הוא זקוקלמראה עיניים ולהוכחות, רק כך הוא משתכנע באמיתות הדבר. משה רבינו מבקש לראות ולא להאמין לקב”ה מפי השמועה.

וממשיך הנצ”יב:  “אבל כך הוא הטבע דמראה עיניים פועל יותר מהלך הנפש. וכאן הטביע הקב”ה במעשה בראשית שראה אח”כ שכך הוא.”

האדם הבוחר שואף לראות

המדרש מספר כי הקב”ה  ברא את העולם במידת האמת, במידת הדין. בעולם שכולו דין, האדם מחובר לאלוקים בהרגשה ובאמונה ואינו צריך להוכחה או למראה עיניים. דרגה גבוהה זו של הקיום האנושי ויחסו לאלוקים, והמתח התמידי שבו האדם נמצא בעולם כחלק א-לוה ממעל לא יכולים להתקיים בעולם של חומר וצורה, שהרי כאשר האדם הוא חלק מאלוקים, בטל אליו בישותו ומהותו הוא מתרחק מהיותו אנושי. אלוקים משתף אפוא את מידת הרחמים עם מידת הדין. או בלשון אחרת: את מידת הגמישות, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מידת האמת.

יחד עם זאת, לשיתוף זה של מידת הרחמים מחיר משלו. כעת אין האדם חש עוד בכל ישותו ומהותו את דבוקתו בבורא עולם, את היותו חלק א-לוה ממעל, את מציאות ה’. כך נוצר מהלך מופלא של ‘רצוא ושוב’. כאשר אין האדם חש במציאות ה’, מיד הוא שואף לברר ולחקור. הוא אינו מסתפק עוד בלשמוע ולעשות, טבע האדם הוא גם לבדוק על פי שכלו ונסיונו האם הדברים שהוא שומע נכונים הם.

אם כך הם פני הדברים, הרי שבעיקרון הטבע בפרשת בראשית, דהיינו בטבע האנושי של לראות ולא רק להאמין, טמון האויב הגדול של הסיפור הבראשיתי עצמו, האמונה שאלוקים ברא את העולם בשישה ימים.
מדוע אלוקים עושה זאת?

ניתן להסביר שאלוקים יצר אדם שמצד אחד הוא חלק א-לוה ממעל, אך מצד שני עפר מן האדמה. תפקידו של האדם אפוא הוא להוות חיבור בין האלוקי לגשמי. הניתוק מן האלוקות והפיכת האדמה לאדם בעל צורה של חומר וגוף לא תיתכן אם לא תהיה לאדם אותה גמישות מחשבתית, הרי הביטול המוחלט לפני ה’ והדבקות המוחלטת באלוקות שוללים, כפי שהסברנו, כל קיום אחר כקיום נפרד. לשם כך, אין די באמונה תמימה המחוברת לאלוקים בכל צעד ושעל. אלמלא אותה גמישות מחשבתית לא תתאפשר בחירה חופשית. כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית, אלוקים עצמו  בונה טבע מסוים הגורם לאדם לשאול שאלות אמוניות, ובתוכן גם לפקפק בכל הסיפור המקראי. אם נרצה נאמר זאת כך: האל מסתתר בשפריר חביון, ואינו אלא מציץ מן החרכים וכל זה אך ורק כדי לאתגר את האדם לחיים של חיפוש, של דרישה ושאלת שאלות.

מצד אחד אנו נדרשים להאמין אמונה תמימה בסיפורי בראשית, אולם  מצד שני אנו נדרשים לשאוף ולחקור את עולמו של אלוקים ואולי אפילו להקשות קושיות על אותו מעשה בראשית עצמו. אכן מבוכה גדולה אוחזת אותנו במעשה בראשית, אך כאן טמון הקושי וגם האתגר.

אכן לא קלה היא דרכנו…