פרשת נגעי בתים תשע”ט

הלכה זו נלמדת מציווי התורה:
“ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים”
הכהן שרואה בבית נגע בגודל ובצורה המטמאים יוצא מהבית, ובעומדו מחוץ לבית מכריז על הבית כטמא. לכאורה יש הרי מקום לחשוש שמא גודל או צורת הנגע השתנו במהלך יציאתו מהבית. מהיכן יש לכהן ודאות שבזמן הכרזתו על הבית כטמא מצב הנגע נשאר בעינו? אלא שמכאן יש ללמוד את ההלכה שמעמידים את הדבר על חזקתו, שמה שהיה יש להניח שממשיך להתקיים כל עוד לא נודע לנו אחרת.
חזקה זו עומדת ביסוד הלכות רבות בתחומים מגוונים ואם כן טבעי הדבר להקשות, האם יש עניין מיוחד בפרשה קשה זו של נגעי בתים שתשמש יסוד להלכה חשובה כל כך הנוגעת לכל התורה כולה?

באופן הגיוני, המקום הטוב ביותר ללמוד הלכה לכל התורה הוא דווקא באותו מקום שבו החידוש הוא הגדול ביותר. לדוגמא, במקרה שלנו ברור שהמקום הטוב ביותר שבו יכלה התורה לחדש את דין ה”חזקה דמעיקרא” הוא במקום שבאופן אינטואיטיבי היינו דווקא מצפים לומר שמה שהיה השתנה ואינו ממשיך להתקיים, ואם בכל זאת התורה לימדה אותי את הכלל של חזקה, וקובעת שמה שהיה הוא שיהיה, אז על אחת כמה וכמה שדין זה מתקיים גם בשאר המקרים שבתורה.
אם נבחן את פרשת נגעי בתים נגלה שהפסוק שהובא בראש הדברים, ואותו מקדימה התורה כפתיחה לפרשה זו, מהווה אולי הסבר פשוט מדוע כאן הוא החידוש הגדול ביותר לומר את הכלל של “חזקא דמעיקרא”:
“כי תבואו אל ארץ כנען אשר אנוכי נותן לכם אחוזה”, נצייר בדעתנו את הציור המקרה המתואר כאן. אחרי גלות כל כך ארוכה ומסע של ארבעים שנה במדבר, זוכה אדם סוף כל סוף להגיע אל הנחלה ואל המנוחה בארץ המובטחת. אולם מיד אחרי שהוא נכנס לביתו הוא מגלה “נגע צרעת” שמשמעותו הוא הצורך לפנות מחדש את הבית ולהתחיל לבנות מהתחלה. כולנו יכולים להרגיש את הרגשת התסכול, את העייפות, של מי שחשב שסוף כל סוף סיים את מאבקו על נחלתו והנה הוא צריך עוד פעם להיכנס למערכה חדשה. הרצון הטבעי הבסיסי של האדם הוא להאמין שהדברים יסתדרו מאליהם,  שאם רק נחכה קצת, ה-‘נגע’ ייעלם ואפשר יהיה להמשיך לנוח על זרי הדפנה כאילו דבר לא קרה. דווקא במקום כזה, שהיצר קורא לאדם לשקוע באפטיות ובחוסר מעש ולהאמין שהכל יסתדר מעצמו, קובעת התורה את דין החזקה האומר שאם לא תפעל לשנות את המצב הוא לא ישתנה מעצמו, ורק האקטיביות של האדם יכולה לרפא את הנגע. רק שבירה כואבת אך הכרחית, עשויה להביא את האדם לא רק לתיקון אלא אף למצוא אוצרות הטמונים בקירות הבית.

נקודה זו היא אולי אחד ההבדלים הבולטים בין עבד לבן חורין. עבד בטבעו אינו מאמין ביכולת שלו לקחת את גורלו בידיו, עבד אינו חולם ואינו מאמין בכוחו לשנות את מצבו האומלל. בן חורין לעומתו הוא אדם שמאמין בתיקון, הוא אדם שמאמין כי בידיו ובאחריותו לשנות ולהסיר את הנגעים מחייו ומעולמו ולהתחדש. עם שהוא בן חורין מכיר את דברי רש”י כי פרשת נגעים: “בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם…ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאם”.

.