ראובן קולטון
ראש כולל לשעבר בממפיס 2006-2009
מסיים תואר שני בכלכלה באוניברסיטת בן גוריון, ומשמש כמתרגל בה ובמכללת ספיר
מקומן של הצרעת ופרשת מצורע
זכור לי שנה מעוברת אחת, מספר שנים לפני בר המצווה שלי, החל שבוע לפני חג המצות, שפרשת מצורע היא שהתכבדה בתואר “הגדול”. אמי הזדעזעה מהמחשבה שבנה מחמדה יצטרך לקרוא פרשה השזורה במחלות, נגעים ושאר מרעין בישין, ודעתה נתקררה רק כאשר וידאה שבשנת תשנ”ו תקרא פרשת צו.
תורה היא, וללמוד אנו צריכים, גם אם מדובר בשפיר ושליה. אפילו למאן דאמר ש”בית מנוגע לא היה ולא עתיד להיות” (סנהדרין עא.) – נדרוש ונקבל שכר. אך נשאלת השאלה – מודע דווקא בספר “ויקרא אל משה”, המתאר את עבודת הכהנים במימושם קריאה זו, בחיבורם בין שמים וארץ, בין עם ישראל למלכו של עולם? ואם נגזר עלינו לקרוא הלכות ודיני הטמאים והמצורעים, משום שנגזר על הכהנים לקיימם, מדוע לא לדחוק אותם לשלהי תורת כהנים? וכי אין זה מקום ראוי יותר מאשר לחצוץ בין פרשיית “ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו..” לבין פרשת “אחרי מות”? אך מה אנו כי נלין…
מאידך גיסא, ייתכן שקטנות דעת היא שמזינה תמיהות אלו. ייתכן כי פרשיות אלו דווקא נעוצות היטב במקומן, כחלק ממהלך ארוך ומהותי שהחל את דרכו לפני מספר שבועות בפרשות אחרות שנפרדו אף הן בשל עיבור. פרשת ויקהל מתארת בקפידה ובפירוט את כל מלאכת המשכן. תחילה וראש, המשכן ואוהלו – יריעות על קרשים, קרסים ואדנים, ובעקבות אלו כלים מכלים שונים המוכנסים אל הבית פנימה. פרשת פקודי מגוללת את עשיית בגדי השרד לשרת בקודש, מן האפוד והחושן, ועד ציץ נזר הקודש. סוף הפרשה במשיחת אנשי קודש, אהרן בניו לכהונת עולם, ושיא הספר כולו – השראת שכינה במשכן מעשי ידי אדם.
ספר ויקרא פותחת בשתי פרשות המתארות את מעשה הכהנים במקדש, סדר עבודתם ואופן אכילתם, ובפרשת שמיני מגיע לתיאור מפורט יותר של יום חנוכת המשכן ועבודת אהרן הכהן ובניו ביום זה, על מורכבותו. ההמשך הוא למעשה סוג של תמונת ראי למהלך המתואר לעיל. מיד לאחר תיאור “היום השמיני” ובפרט הדיון בין משה לאהרן ובניו אודות אי אכילת החטאת, מגיעה פקודת האכילה של עם ישראל, עם דגש חזק על איסורי האכילה למיניהם, לבל נטמא את נפשותינו ונטמתם בם. פרשת תזריע פותחת בטומאה המלווה את האדם וסביבתו עם לידתו, ולאחר מכן פוצחת בתיאור מדוקדק של שאת וספחת, בהרת וצרעת, ושאר מראי נגעים האדם. המשך התיאור מתמקד בבגד ובצרעתו, כהמשך לאדם הלובש אותם, ופרשת מצורע מציגה לנו את הנדבך האחרון של הנגעים החיצוניים והגלויים – נגע צרעת בבתים.
מסר חשוב נשקף מבין פרשיות רבות אלו ודקדוקי הלכותיהן. מרחב עולמו של היהודי – הוא עצמו, פעולותיו הבסיסיות ביותר דוגמת אכילה, בגדיו המעטים אותו, וביתו מבצרו, נע כולו על ציר העובר בין הקדושה האידאלית מחד גיסא, לבין הטמאה, הטמטום והחולי מאידך גיסא. ניתן לבאר שכגודל האחריות והקדושה האפשריים, כך גודל הנפילה והטמאה העלולים להיגרם מחוסר הלימה בין מטרות התורה ושאיפות הפרט. ברוח דברים אלו, מוכיח התוספות יום טוב בריש פרק י”ב במסכת נגעים שלכולי עלמא נגעים מכל הסוגים אינם קיימים באומות העולם, ובוודאי שלא באותו אופן שבעם ישראל. אם כך, הנגעים הם חלק מעסקת החבילה של עם ישראל, בה קדושה וסכנה דרים בכפיפה אחת, בדומה למצטייר במותם של שני בני אהרן, שעם גישתם אל הקודש יצאה אש מלפני ה’ ואכלה אותם.
דווקא פתיחתה של פרשיית צרעת הבית מאירה באור שונה את הסוגיה. “כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”. בעקבות לשון זה רש”י מביא את דברי המדרש אודות האמוריים שהטמינו זהב בקירות בתיהם, ועל ידי הנגע נותץ הבית ונתגלו האוצרות. הבשורה שבנגעים היא בתוצאות הנלוות של הריסת הבתים, המיטיבות למעשה עם בעל הבית.
הרמב”ן מבאר באופן אחר את הבשורה שבנגעים התלויים בביאה אל ארץ ישראל. לדבריו, נגעים אלו, ובפרט נגעי הבגד והבית, “אינם בטבע כלל, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח ה’ עליהם תמיד…וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו…והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’…” ההגעה לארץ ישראל הינו תנאי לנגעים כולם לדידו של הרמב”ן, משום שהם עדות מוחשית לשכינתו של ה’ בתוך עם ישראל. יתרה מזאת, מסביר הרמב”ן שהכיבוש וחלוקה הם תנאי נוסף, משום שרק אז הם פנויים בדעתם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם. יוצא אפוא שקיום הנגעים אינו רק שיקוף של הקדושה שהאדם עשוי להגיע אליו וצריך לשאוף אליו, אלא הם תוצאה שלהם ממש, ולא יבאו עד שעם ישראל יגיעו לרמה מספקת של קדושה.
מפירושו של ספורנו עולה הבדל מהותי בין הקדושה האפשרית המתוארת של האדם וחפציו לבין הנגעים העלולים ליפול בהם. בעוד קדושת המשכן ואוהלו, הבגדים וכהנים עצמם הינם פריטים של כלל ישראל, הן מבחינת הייצוגיות שבהם והן מבחינת עצם יצירתם מתרומות בני ישראל (וגם הכהנים הם על תקן ממלאי מקום הבכורות), הרי שהנגעים מגיעים עד לפרט שבפרטי שבעם ישראל. בהמשך לדבריו של הרמב”ן, עומד ספורנו על החסד הגדול שבתורת הנגעים, המותנה בהיות עם ישראל ראוי לכך. בלשונו, “..ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים…וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים…אשר אינם בטבע כלל.”
נמצאנו למדים שבכמה אופנים, פרשיות תזריע ומצורע כבודם במקומם, וסמיכתם לקדושת האדם וחפציו היא מהותית בכמה אופנים. בימים אלו, שאנו עוברים מחגיגת ההנהגה הכללית הנסתרת שבשושן להנהגה הכללית הגלויה והמפעימה של מצרים וים סוף, נזכיר לעצמנו את השאיפה להשראת שכינה במלוא עוזה, כפי שאפשרית בארץ ישראל לבדה, ועמה ההנהגה הגלויה הכללית והפרטית גם יחד.
