הרב נחמיה טיילור

ר”מ בכולל ובמדרשה של בר אילן והיועץ התורני של תורה מציון

מצות ברכת המזון

המתבונן בפרשתנו אודות ברכת המזון, ישים לב לקשיים העומדים בהבנת הפסוקים הללו. במבט ראשון מצווה זו קשורה לאיסור של “שכחת הבורא” ובלשון התורה (דברים פרק ח י-יא )
“ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך: השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום”.
כך כותב המשך חכמה על הפרשה:
“רק הוא ענין ומכוון אחר, שכשאוכל ושבע אז הוא עלול לבעט, וכמו שאמר הכתוב (פסוקים יב – יד) “פן תאכל ושבעת וכו’ ושכחת את ה’ אלקיך”… לכן צווה השי”ת שכשיאכל וישבע, יזכיר שם אלקים בתודה ויברכנהו ויזכור כי “הוא הנתן לך כח לעשות חיל” (להלן פסוק יח… וזה שאמר בסמוך (יב – יח) “השמר לך פן תשכח וכו’ פן תאכל ושבעת וכו’ ורם לבבך ושכחת וזכרת וכו’ כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל”. הראה לנו טעם הברכה, שלא יקשיח לבבו מדרכי השי”ת ועדותיו. וזה יתכן דוקא כשהוא שבע, לא כשהוא רעב”.
כלומר, המחייב של אמירת ברכת המזון לאחר שהאדם שבע אינו בפן החיובי של קיום מצות עשה אלא בפן השלילי בעבירה על “לא תעשה” – האיסור שלא נשכח את הקב”ה והסבר זה רמוז בדברי הרמב”ם – “כדי לזכור את הבורא תמיד”.
אמנם יש פרשנים אחרים שהבינו שהפסוק הנ”ל הוא סיום הנושא של שבח הארץ ואינו קשור לפרשה הבאה העוסקת בשכחת הא-לקים וכהסבר המשך חכמה. כך, כנראה, מבין הרמב”ן. אך הוא מתקשה בהבנת המילים “ואכלת ושבעת וברכת”, וכך הוא כותב:
“ואמר ואכלת ושבעת וברכת – כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם.
 ורבותינו (ברכות מח ב) קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה’ אלהיך… וטעם על הארץ הטובה – כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה, והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום” 
 
ההתלבטות של הרמב”ן היא האם המלה “וברכת” הוא לשון עבר או לשון עתיד. במילים אחרות, האם האות וא”ו הוא אות המחבר או שהוא מהפך מלשון עבר ללשון עתיד וכעין לשון של ציווי. הוא מצטט את קבלת חז”ל שיש כאן מצות עשה מן התורה וכפירושו השני, ופירוש הביטוי הוא שלאחר שאדם אכל ושבע, הוא חייב לברך את השם על מה שאכל ושבע. הקושי בפירוש זה הוא מהמשך הפסוק כי משמעותו הוא שהחיוב של ברכת המזון קיים רק כשהמברך נמצא על אדמת ארץ ישראל. לכן מסביר הרמב”ן שקבלת חז”ל היתה שיש להוסיף וא”ו למלה “על הארץ” לומר לנו שמלבד אמירת הברכה על המזון יש לברך גם על הארץ שהקב”ה נתן לעם ישראל.
 
אמנם בפירוש הראשון טוען הרמב”ן שכוונת התורה היא לספר לדור באי הארץ שתהיה תקופה שמרוב הטוב שישרה בארץ,  עם ישראל יזכרו את כל מה שעבר עליהם במצרים ובמדבר, וכעת ירצו לברך את הקב”ה על כל מה שהוא מעניק להם. לפי פירוש זה “וברכת” אינו צווי אלא תיאור למה שעם ישראל יעשו באופן טבעי, הם יאכלו ישבעו ויברכו את השם על הארץ הטובה שהוא נותן לנו.  מחדש כאן הרמב”ן שעם ישראל ירגישו באופן טבעי את הצורך לברך את השם – החיבור לקב”ה יהיה טבעי, אין ציווי אלא רצון אמיתי וכנה מצדם של עם ישראל לברך את השם. אין התחייבות אלא התחברות לקב”ה.
 
פירוש נוסף כותב הרמב”ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב”ם וכך הוא כותב:
“וכן אמרו בבהמ”ז שהוא ודאי מן התורה (ברכו’ מח ב) משה תיקן ברכת הזן, יהושע תקן ברכת הארץ, שלמה תקן בונה ירושלים. וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת מנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (שם מ ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה” 
הרמב”ן כאן מפשר בין שני ההסברים הקודמים וטוען שאמנם יש צווי לברך את השם מן התורה לאחר שאכל, אך התורה מתחשבת בתחושותיו הפנימיים של האדם והוא יכול לבטא את עצמו באופן חופשי, כל אדם ואדם באשר הוא וכל דור ודור לפי תקופתו. בשלב מאוחר יותר באו הנביאים ותקנו נוסח מתוקן, כידוע.
 
שלשת ההסברים הללו, לבד מההיבטים הפרשניים השונים, מייצגים מודלים שונים ליחסים הקיימים בין האדם לבורא. הפירוש השני של הרמב”ן מייצג את המודל של מצווה למצווה, עלול לעילה – הקב”ה מספק את האוכל והאדם מצווה להודות לקב”ה לפי התוכן שהתורה קבעה. הפירוש הראשון מייצג את המודל של האדם הרוצה להתחבר לבורא, האדם מביע את הכרת הטוב על כל מה שמקבל מהקב”ה- היוזמה באה מהאדם המפנים את חסדי השם. הפירוש שהרמב”ן מציג בספר המצוות הוא מודל של חינוך, הקב”ה מחנך את האדם, מדריך האדם להכיר בטובו והאדם משתמש בחושיו ובתובנות שלו  להביע את צוויו ורצונו של הקב”ה.
“כשם שפרצופיהם שונות כך דעותיהן שונות“,  (ברכות דף נח עמוד א), שלשת הפירושים של הרמב”ן גם מתייחסים לאנשים שונים, יש כאלה הזקוקים לציוויים ישירים, יש המבינים מעצמם להעריך את חסדי השם ויש הזקוקים להדרכה ולאורה הם הולכים. התורה היא תורת חיים והיא מותאמת לכל אחד ואחד.
ברצוננו לציין שכיום אין הבדל הלכתי בין ההסברים הללו לאחר שחז”ל הגדירו לנו את מהות הברכה ואת נוסח שלה, אך עדיין הפנים השונות המופיעות בתורה שבכתב מראות לנו את כיווני החשיבה ואת רצונה של התורה. 
“הפוך בה והפוך בה  דכולה בה”  (אבות פרק ה משנה כב).
 

לתגובות: Nechemya.Taylor@biu.ac.il