הרב ד”ר משה פינצ’וק
ראש כולל לשעבר במלבורן (תשנ”ט – תשס”א)
כיום ראש בית המדרש המכללה האקדמית נתניה
ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים
המסר של חנוכה הוא בדרך כלל דיכוטומי, “טמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך”. יוון ותרבותה כולה חושך, היהדות כולה אור, ובאנו חושך לגרש. לאמיתו של דבר יחס היהדות ליוון, תרבותה וחכמתה מורכבת הרבה יותר מדיכוטומיה שטחית. כבני תרבות המערב (ולוא רק למחצה לשליש ולרביע) מודעים אנו לגבהים המסחררים אליהם הגיעה חכמת יוון בתחומי רוח רבים, ולתרומתם האדירה לאנושות. גם חז”ל הכירו, במידה זו או אחרת, בחכמת יוון. כך לדוגמא בנוגע לשפה היוונית אומר רבן שמעון בן גמליאל במשנה (מגילה א, ח), “אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית”. ר’ יוחנן בבבלי (מגילה ט ע”ב) מסביר: “מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא ‘יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם’ דבריו של יפת יהיו באהלי שם” ובתשובה לשאלה מנין שהכונה לבנו יוון ולא לבניו האחרים של יפת כגון גומר ומגוג, “אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם”. בתלמוד הירושלמי (מגילה א, ח) אומר ר’ יונתן דבית גוברין ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם… לעז לזמר” (= יוונית לשירה). רק אדם שהכיר יפה את הסגנון הספרותי היווני יכול היה לחוות דעה זו על הלשון היוונית שהיא מסוגלת מאין כמוה לדברי שיר. בהמשך שם אומרת הברייתא, “בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית”.
תחום שנידון פחות בין כתלי בית מדרשנו הוא המיתולוגיה היוונית. צר המקום כאן מלדון בהיבטים ההלכתיים של לימוד שכזה, על פניו אלו סיפורי עבודה-זרה נטו ואין מקומם בבית מדרשנו. אנתרופולוגים, לעומת זאת, חושפים מתוך המיתולוגיה תובנות בסיסיות בנוגע לאותה תרבות. במסגרת המרכז למורשת ישראל במכללה האקדמית נתניה אני מציע זה שנתיים קורס בו אנו משווים בין סיפורי התורה או אגדות חז”ל לסיפורים דומים במיתולוגיה היוונית. שמשון הגיבור לעומת הרקולס; איוב לעומת פרומתאוס; הנזיר מהדרום לעומת נרקיסוס ועוד. אכן התובנות העולות מתוך הדומה והשונה ביניהם מאירות את ההבדלים בין היהדות לתרבות יוון.
ברצוני להתייחס כאן למאמר חז”ל המתפרש באור חדש על-פי אחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית: “א”ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” (ב”ב יב ע”ב). ר’ יוחנן מתאר תהליך בו הנבואה עוברת מהנביאים אל השוטים והתינוקות. נראה כי כוונתו היא שמדובר בירידה ברמת הנבואה וזה חלק מעונש החורבן.
על יסוד ההנחה כי “נבואה נתנה לתינוקות” חכמי התלמוד פירשו פסוקים שאמרו תינוקות כמעין נבואה. מסביר הר”ן (הדרוש השנים עשר): “אמרו ר’ יוחנן בדיק בינוקא… הוא צד נבואה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל… אמר ר’ יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות”.
מה פשר הקביעה כי “ניתנה נבואה לשוטים”? המיתולוגיה היוונית מספרת על קסנדרה, סיפורה יש בו כדי להאיר את קביעת חז”ל:
קסנדרה מטרויה, נביאה שאיש לא שעה לנבואותיה, וסברו שנטרפה דעתה. באיליאדה ובמקורות יוונים נוספים מסופר כי האל אפולו אהב את קסנדרה והבטיח לה את מתנת הנבואה אם תיענה לחיזוריו. אך לאחר שקיבלה את מתנת הנבואה הנערה חזרה בה ודחתה אותו. היות ולא היה בכוחו לקחת ממנה את מתנת הנבואה הוא העניש אותה שעל אף שנבואותיה תהיינה נבואות אמת, איש לא יאמין לה. קסנדרה חזתה את נפילת טרויה (ניבאה שיש חיילים בסוס הטרויאני), אך איש לא שעה לדבריה.
נראה כי עונשה של קסנדרה מתאר בדיוק את העונש של “ניתנה נבואה לשוטים”. לאחר החורבן, עם ישראל עדיין ניחון בנביאים ואנשי חזון. אך קללת החורבן היא שאיש לא שועה לדבריהם וחושב אותם לשוטים שנשתבשה עליהם דעתם. רק במבט לאחור מבינים אנו עד כמה אותם “שוטים” צדקו.
הפצצת הכור האטומי בעיראק (7 יוני 1981) יכולה לשמש כדוגמא אחת. מנהיג האופוזיציה פרס התנגד לתוכנית, במכתב ששלח לראש הממשלה כתב: “אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר…אני מצרף את קולי – ואין זה קולי בלבד – לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים.” לדעתו של פרס הדרך למנוע פיתוח גרעיני בעיראק הייתה באמצעות לחץ דיפלומטי. הוא קיווה שמשטרו של פרנסואה מיטראן, שבאותו יום נבחר לנשיאות צרפת (ולזאת הכוונה “בתנאים הנוכחיים”), ישנה את גישתו. עם היוודע דבר התקיפה נשמעו על המבצע דברי ביקורת חריפים בישראל ומחוצה לה. הפעולה גונתה על ידי כמעט כל ממשלות העולם, ובהן ממשלת ארצות הברית, אשר טענה כי ההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. לאחר מלחמת המפרץ משהתברר אופיו של סדאם חוסיין, נחישותו להשלים פיתוח נשק להשמדה המונית בארצו, התקפותיו בנשק כימי על האוכלוסייה הכורדית בעיראק, וכן רצונו לפגוע בישראל ויכולתו לתרגם רצון זה לביצוע, טענו רבים בישראל וברחבי העולם שהתבררה צדקתו של מנחם בגין כשהורה על התקיפה.
ההתנתקות מגוש קטיף (יולי 2005) יכולה לשמש כדוגמא שניה. בקיץ 2005 פינתה ישראל באופן חד צדדי את ההתנחלויות הישראליות ואת מחנות צה”ל מרצועת עזה.
על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי. שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון. היום כבר גלוי וידוע לכל (גם לאלו שלא כנים דיים להודות בכך) כי אותו “שוטה” הציונית הדתית אכן נבואת אמת הייתה בפיה.
